עלילות הברון פון-אבו-מַאוּזן
תאריך: 8 במאי 2003
יש לנו נטייה להאמין לאגדות, גם אם הן אינן מציאותיות לחלוטין, בתנאי שמבטיחים לנו סוף טוב.
כך אנו ממהרים להינשא על גלי האופוריה, כאשר מספרים לנו על איש חדש לכאורה ששמו אבו-מאזן, אשר עומד להביא סוף טוב לסכסוך הישראלי ערבי בדרך פלא. בהזדמנות זו אנו מתעלמים מכל הסימנים השליליים המלווים את בואו של איש אגדתי זה.
איננו מתייחסים לכך שהוא מונה בעצם על ידי ערפאת, ושואב את כוחו וסמכותו מערפאת, שהוא האיש המניע את שפיכות הדמים. איננו מודאגים מכך שבחסות מינויו התחדשו פיגועי התופת. איננו מייחסים חשיבות לכך שהפיגועים מבוצעים על ידי אנשי הפתח. גם בפיגוע שהם ביצעו בסמוך מאוד לשגרירות האמריקאית אנו רואים מקריות בלבד, ולא מסר מכוון מהמפקד העליון של הפתח - אדונו של אבו-מאזן. אפילו דבריו של אבו-מאזן המצביעים על חוסר פשרנות מוחלט ויישור קו עם עמדותיו הבלתי מתפשרות של הראיס אינם מדאיגים אותנו. אפילו ביום השואה הידיעה על כך שהוא מכחיש שואה לא עוררה אצלנו מחשבה שנייה. אין ספק שאנו סובלים מהזיות חמורות.
באופן פרדוכסאלי, מי שאינו משלה את עצמו שאבו-מאזן יילחם בטרור הם דווקא האדריכלים האירופאים של מפת הדרכים. הם מנסים למנוע כל התניה בין תוצאות מעשיות במלחמה בטרור לבין התקדמות בויתורים הישראלים. הם יודעים היטב שאין לצפות לתוצאות כאלה. האירופאים, לצערנו, לא מאפשרים למציאות לטפוח על פניהם, ובמקומה מי שבסופו של דבר יטפח על פניהם יהיו האמריקאים.
למי שהיה זקוק לתזכורת לכך שהמדיניות האמריקאית עברה שינוי קיצוני מאז 11 בספטמבר, סיפקה המלחמה בעיראק את התזכורת. המדיניות האמריקאית במזרח התיכון שוב אינה מונעת על ידי הרצון להשיג "שקט תעשייתי" באזורי הייצור של הנפט, אלא מהצורך למגר את הטרור. לכן הם היחידים שעשויים להתפקח מהאשליה, ולחזור לנקיטת צעדים מעשיים נגד הטרור הפלסטיני. עד אז נשאר לראות כמה ישראלים נוספים ישלמו בחייהם בטרם תתפוגג האשליה.

מאכריזם
תאריך: 8 במאי 2003
מעטים בלבד משלים את עצמם כי השביתה הפראית עליה הכריזו עסקני ההסתדרות מיועדת לסייע למובטלים או קשישים או משפחות מרובות ילדים. השביתה, כמו כל פעילויות חבורת הוועדים הבוחשת בקלחת ההסתדרות, מיועדת לקידום אינטרסים של קבוצות עובדים חזקות כעובדי חברת החשמל, בזק, עובדי שדות התעופה וכו'. במאבקים הציניים שלהם הם עושים שימוש באוסף סיסמאות סוציאליסטיות שחוקות, אשר הם בעצמם אינם מאמינים בהם. אפילו בסיסמה "זכות השביתה" הם עושים שימוש ציני, כאשר הם הופכים אותה לחובה המושלטת על העובדים באופן שרירותי. מרבית העובדים מתנגדים לשביתה שתוצאותיה יגרמו נזקים למשק ולהרחבת מעגל האבטלה, אולם כל מי מהם שהיה מנסה להגיע לעבודה היה נתקל בכניסה בשומרים הנאמנים להסתדרות, אשר היו חוסמים את דרכו.
כך כופה קבוצה של מקורבים את גחמותיה על כל המשק, כדי לשרת את אינטרסים צרים. רק סמלי הוא שבראש הקבוצה עומד אדם שהיה המועמד היחיד בבחירתו  כמקובל במשטרים ידועים לשמצה. קבוצה זו נאבקת כיום נגד האפשרות שממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית על ידי רוב גדול בעם תשתמש בכלים חוקיים כדי לקדם את המשק. הסכנה הגדולה מבחינת הוועדים היא שכך יתברר כי הם בעצם בלתי נחוצים. מאות אנשים אשר חברים בוועדים כאלה, שלכאורה מייצגים עובדים מבלי שהם עצמם עבדו ולו יום בחייהם, עלולים להיאלץ לנטוש את לשכותיהם ולצאת לעבוד. אולם צורת המאבק שלהם מוכיחה, כי העובדים זקוקים להגנה  מקצועית דווקא מפני מי שמציג את עצמו כנציגם.

כלכלה של אמיצים
תאריך: 17 במרס 2002
עם פרסום תכנית החרום הכלכלית, "קול העם" מוצא לנכון לברך את שר האוצר על התכנית האמיצה. לראשונה בתולדות התכניות הכלכליות מוכן שר האוצר להתמודד עם כמה מהפרות הקדושות שעד היום רק קיטרנו עליהן. בראש ובראשונה קיצוץ המגזר הציבורי, לרבות פיטורים של יקירי ההסתדרות, וקיצוץ שכרם. המגזר הציבורי התנפח ללא כל צורך, וכל המשברים הכלכליים של המשק לא נגעו בו עד היום. בנוסף, התכנית מבשרת קיצוץ בתקציבי הישיבות וביטול ההטבות בקצבאות הילדים, שהושגו על ידי ש"ס. ישר כוח גם על ביטול הטבות במס לאזורים שנהנו מלובי פוליטי חזק - דרום צפון ואזורי עימות כביכול.
לצעדים אלו נוספים גם צעדים המטפלים בטווח הרחוק, ובהם חיזוק קרנות הפנסיה. צעדים אלה יעוררו ללא ספק את זעמה של ההסתדרות, שעדיין לא השיבה להאשמות בדבר מעילה בכספי קרן הפנסיה של פועלי הבניין. העלאת גיל הפרישה לפנסיה היא צעד בלתי נמנע. לצעד זה "קול העם" ממליץ להוסיף עוד צעד אמיץ. אנו קוראים ליצירת שוויון בין גברים לנשים במועד הפרישה לגמלאות. בעידן שבו גברים כבר יכולים לצאת לחופשת לידה, אין סיבה שנשים ייפרשו לפנסיה 5 שנים לפני הגברים, וזאת למרות שתוחלת החיים של הנשים גבוהה יותר. בגילאים אלה גם אין ילדים שצריך לגדל, אין הריונות, ואפילו הכוח הפיסי של הגברים אינו מהווה שיקול תעסוקתי. לכן אין כל סיבה הגיונית להפליה זו. בארצות הברית, בקנדה ואפילו בשבדיה הידועה במערכת הסוציאלית המפותחת שלה, גיל הפרישה הוא זהה לנשים וגברים. לבקשה זו היינו רוצים לצרף גם את הבקשה לשוויון בין גיל הפרישה של אזרחים ושל משרתי צבא קבע בתפקידי מינהלה. אולם משלא הצליח שר האוצר לקצץ את הטבות השכר המפליגות שהם זכו להם בתקופת הבועה (לרבות פנסיונרים של הצבא), קשה לצפות שיצליח לעשות זאת לגיל הפרישה שלהם. יבורך על המעט שעשה בכיוון.
לסיום אנו מבקשים להסות את כל העיתונאים הפופוליסטיים היוצאים נגד ה"גזרות". אלה אותם עיתונאים שהמליצו לבטל את תקרת הביטוח הלאומי, כשזה היה צעד פופולארי לפגיעה בעשירים, ולאחר מכן מתחו ביקורת על משרד האוצר כשהצעד הזה הביא לירידה בהכנסות ממיסים. אז שהם בעצמם לא יעבדו עלינו.

הבט אחורה בכאב בחריקת שיניים ובגאווה
תאריך: 28 בספטמבר 2002
בימיה האחרונים של השנה השנייה למלחמת הפיגועים שוב התעורר דיון בנושא הסיכול הממוקד, בעקבות הניסיון לפגוע במוחמד דף. אילו המתנגדים מצדדים בעצם באי עשייה, מתוך אשליה שהאנשים  טובי הלב הללו שרצחו עד כה למעלה מ- 500 איש יחדלו מכך רק בשל רוחב ליבם. בבחינת - בואו לא נרגיז את הפריץ, ואולי יחדלו הפוגרומים. "אין טעם בחיסול ראשי הטרור", הם טוענים, "בלאו הכי יבואו אחרים במקומם". אלא שאחרים בכל מקרה באים, גם אם לא מחסלים את הקיימים, ואלמלא חיסלנו את קודמיהם הם היו באים בנוסף עליהם, ולא במקומם, ואף נהנים מהניסיון הרב שהללו צברו בעשרות פעולות. בזכות הסיכול הממוקד הם באים במקומם, ועליהם להתחיל לצבור ניסיון מבראשית.
יש החוששים מגל פיגועי נקמה שעלול לבוא בעקבות סיכול ממוקד מוצלח, אלא שהניסיון מלמד  שבטווח הארוך כמות הפיגועים יורדת הולכת ופוחתת ככל שאנו מתמידים במגוון רחב של פעילויות למיגור הטרור. גל פיגועי נקמה, אם הוא בא, מהווה הקדמה של כמה מהפיגועים שבלאו הכי היו מתרחשים במועד זה או אחר. ככלל יש מעט מאוד שאנו יכולים לעשות כדי לתרום להגברת הטרור (מלבד חוסר מעש שיאפשר לו לגבור בעצמו), ואנו הצלחנו לעשות זאת רק בשני מקרים בולטים בעבר - האחד בשחרור מחבלים כלואים בתוך שטח ישראל בעסקת חילופי השבויים עם ג'יבריל, והשני בהבאתם של אלפי מחבלים חמושים מטוניס בהסכם אוסלו.
כיום בסכמנו שנתיים של מלחמת הפיגועים אנו רואים כי העמדה התקיפה שהפגנו, לפיה לא נעבור בשתיקה על אף פיגוע, ולא נניח לאף מפגע לחמוק, נושאת אט אט פירות. אין מדובר בפתרון קסם, שמחר בבוקר נקום והטרור יעלם, אולם ככל שהאויב ישתכנע כי הוא לא יכניע אותנו, וככל שמבצעי הטרור ישלמו על כך את המחיר, הטרור ילך ויפחת עד שיפסיק להיות הגורם המניע את התהליכים באזורינו, ואז אולי יתכן תהליך של פיוס אמיתי. לצערנו זה לא פתרון קל ובהחלט לא מהיר. עלינו להמשיך לחרוק שינים ולהחזיק מעמד.
במבט לאחור על השנתיים שעברו, עם כל הכאב על אבדן החיים יש לנו מקום לגאווה. רוחו של העם לא נשברה. בניגוד לכל התחזיות אנשי המילואים ממשיכים להפגין רמת מוטיבציה גבוהה בביצוע משימותיהם, ובסופו של דבר אנו מאוחדים ונחושים.
אולם אין להסתפק בתחושות בבחינת העבר. יש לחקור להבין ולהפיק לקחים. בכמה מכתבות התחקיר שפורסמו לקראת מלאות שנתיים למאורעות החל לבצבץ קצה הקרחון. וככל שיפורסמו העובדות יתברר כי הכתובת הייתה על הקיר כבר מהיום הראשון לביצוע הסכמי אוסלו. בכל צעד ושעל ניתן היה לראות את הפרות ההסכמים, ואת הכוונה הזדונית האמיתית שהסתתרה מאחוריהם. דוחות מודיעיניים שזרמו כמים התריעו על התרחיש שבסופו של דבר התרחש, ועל ההכנות המפורטות שעשתה הראשות הפלסטינית לקראתו. יתכן כי בעצם ההחלטה לחתום על הסכמי אוסלו ניתן היה להתעלם מהתרעות מודיעיניות, ולהניח הנחות פוליטיות בעיקרן על היכולת לשנות את המציאות, אולם מרגע שניגשים לביצוע אין יותר מקום לעיוורון כזה, ועל כך יש להקים וועדת חקירה. ב- 1973 כאשר המחדל נבע מטעות מודיעינית נקודתית, הוקמה וועדת אגרנט, ואנשים בכל הרמות שילמו את המחיר. וכעת כאשר הטעות מתמשכת על פני כ- 7 שנים ובמהלך כהונתם של לפחות 3 ראשי ממשלה - פרס, נתניהו וברק, וכאשר טעות זו הביאה למאות קורבנות לא תקום וועדת חקירה?
קול העם קורא להקמת וועדת חקירה ממלכתית לחקירת המימוש של הסכמי אוסלו, בדיקת כל המידע שהיה בידיי מקבלי ההחלטות על כוונותיו ומעשיו האמיתיים של ערפאת, ומדוע הם הניחו לו להצליח בכך.

המעלילים
תאריך: 16 באוגוסט 2002
דוקטרינה קומוניסטית ידועה גורסת - כשרוצים לחסל מישהו מבחינה פוליטית יש להתחיל בכך שנותנים לו משהו להכחיש. (כך אגב פעל גם השמאל כנגד בנימין נתניהו: החל מזהותו האמריקאית הבדויה ועד ההשמצות אודות אשתו שלא היו ולא נבראו). האמונה העממית הרווחת ש"אין עשן בלי אש" משלימה את המלאכה וגורמת לציבור להאמין, ולו באופן חלקי לכל האשמה שמועלית נגד כל אחד, גם אם היא מופרכת מיסודה.
על כך בדיוק מבוססת התעמולה הפלסטינית. בכל מקרה שאנו פוגעים בכמה מרצחים מיד מופצת שמועה על טבח המוני. עלילות הדם שהעלילו על היהודים בימי הצארים ברוסיה מחווירות כאשר הדמיון הפלסטיני פועל. אפילו נציגי האו"ם שעשו כל מאמץ למצוא בנו דופי לא הצליחו למצוא אחיזה במציאות לתיאורי הזוועה על הטבח במחנה הפליטים בג'נין, ופסקו בלית ברירה כי לא היה כל טבח. אך את הנזק התדמיתי שיצר הסיפור הזה יקשה לתקן. קשה במיוחד משום שתמיד יש כמה מטובי פוליטיקאינו שמוצאים דרך מלאה בכוונות טובות לתמוך בטענות המעלילים, כפי שעשתה שולמית אלוני במקרה הזה כשאמרה שהיא אינה מאמינה לחיילי צה"ל.
ומאותה סיבה טורחים הפלסטינים להגיש תביעות נבזיות נגד ראש הממשלה שרון גם אם אין להן שום תשתית עובדתית ולא סיכוי משפטי להצליח. מרגע שההאשמות מועלות בבית משפט, הן מצוטטות בכל אמצעי התקשורת, ומאותו רגע ואילך יש להתווכח עימן. אין זה משנה מה הן תוצאות המשפט, מאחר ואלו מגיעות באיחור רב, ואיש ממילא אינו מבין את הפלפול המשפטי שבהן.
במלחמה מודרנית ההסברה מהווה חלק חשוב מהיעדים. לפיכך אסור לנו להניח לקולות המעלילים להיות היחידים שנשמעים. אסור לנו להמציא כזבים כפי שהפלסטינים נוהגים, אולם יש לנו הרבה עובדות לספר לעולם על מאות קורבנות הטרור שנקטלו על ידי מרצחים שבאו בכוונה תחילה לפגוע באזרחים תמימים חסרי ישע, וללא כל הצדקה לאחר שאנו הודענו בגלוי כי איננו רוצים להמשיך לשלוט בפלסטינים, וכי אנו רוצים להקים להם מדינה.
נפגעי הטרור, שלא מעטים מהם הם אזרחי מדינות זרות חייבים לנצל זאת כדי להגיש בקשות הסגרה נגד ראשי ארגוני הטרור. בתי המשפט הבינלאומיים חייבים לשמוע בתכיפות טיעונים הדורשים להרשיע את מארגני הטרור בפשעים נגד האנושות. במקביל אסור לנו לאפשר לתועמלני הפלסטינים במות נוספות להשמעת מסכת השקרים שלהם. משפטו של רב המרצחים מרואן ברגותי עלול להיות טעות כזו אם השופטים הנכבדים לא יגבילו את טענות ההגנה רק לשאלה האם ביצע הנאשם את הפשעים המיוחסים לו או לא. כל ניסיון לסטות מנושא זה, ולשוב למסכת השקרים מתוך ניסיון להציג אותם כעילה לביצוע מעשי הרצח על ידי הנאשם, חייב להיחסם מייד על ידי בית המשפט בנימוק שרציחת אנשים היא פשע כה חמור ששום סיבה שבעולם אינה יכולה להצדיק אותו. לעומת זאת, בית משפט זה הוא המקום להביא בפרוט את עדותם של הקורבנות וקרוביהם שתתאר את עוצמת הזוועה ומידת הסבל שהיא גרמה.
אלו רק דוגמאות ספורות. לחזית ההסברתית חשיבות לאומית ואסור לנו לבססה רק על גורמי הממשלה במשאביהם המוגבלים. רצוי שכל אחד מאיתנו יחשוב כיצד הוא יכול להתגייס לשם כך.

מלחמה עם יעד ברור
תאריך: 14 באוגוסט 2002
אם שום דבר אחר לא גרם לנו להבין היכן אנו נמצאים, הרי כמות הקורבנות המחרידה חייבת לפקוח את עיננו - אנו נמצאים במלחמה כוללת. אין אפשרות אמיתית להשיג שלום בדרך של משא ומתן כל זמן שהאויב משוכנע כי הוא מסוגל בהתמדה ועקשנות להביא אותנו לתבוסה מוחלטת, וזה יעד הפעולה שלו. בשל חולשתו היחסית הוא מנצל תוך כדי כך גם כלים של משא ומתן כביכול כדי לצמצם את מידת הפגיעה בו, אולם אין לו שום כוונה אמיתית להגיע לפתרון הסכסוך בדרך המשא ומתן.
ההסכם החדש בין ארגוני הטרור הפלסטינים, שהשמאל מנסה להציג כהתקדמות, רק מנציח את המצב בו ארגוני הטרור הקיצוניים בקצב ובעיתוי המתאים לתעמולה הפלסטינית ימשיכו לרצוח אותנו בכל מקום, בעוד ששאר הארגונים על פי ההסכם לא יעצרו אותם, ובפועל יסייעו להם.
עלינו ללמוד את הלקח של מלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם השנייה לא הייתה פורצת, אלמלא היו בגרמניה מספיק אנשים שהיו משוכנעים כי גרמניה לא הובסה צבאית במלחמת העולם הראשונה, וכי הסכם השלום עליו חתמה גרמניה בתום המלחמה היה רק תוצאה של מניפולציה פוליטית (שכמובן, היהדות הבינלאומית הואשמה ברקיחתו). באותו אופן - אם לא נביא את האויב שלנו, הטרור האסלאמי, להכרה על פי תפיסתו כי הוא הובס, יהיה נגזר עלינו ועל העולם כולו להילחם את המלחמה הזו שוב ושוב.
אנו נוקטים באסטרטגיה, אשר בטווח הקצר נראית נבונה, של מניעת הרחבת הסכסוך למלחמה אזורית, אולם בפועל אנו נמצאים במלחמה בו זמנית מול כל מדינות הטרור - העיראקים, האיראנים במישרין ובאמצעות החיזבאללה, הסורים, ואפילו גורמים תומכי טרור מבין הסעודים ומדינות ערביות אחרות נלחמים בנו בפועל. מטעמי נוחות וטקטיקה צבאית הם לא עושים זאת מהשטח שלהם אלא פועלים בדרכים שונות בשטחינו, על ידי הזרמת כספים, אספקת נשק, אימון ותורות לחימה, וכמובן הסתה. אם לא נביס גם אותם במלחמה הזו הם ימשיכו למצוא את הדרכים לפעול נגדנו. לא ניתן להסתפק בפעילות רק נגד כמה טרוריסטים בודדים בשטח, כמו שהייתה זו שטות לחשוב כי ברגע שנגיע להסכם מדיני עם הפלסטינים, שאר מדינות הטרור וארגוניו השונים יאמרו אמן ויניחו את נשקם מרצונם הטוב. למרות הלחץ הבינלאומי האדיר, המעורבות הפוליטית והמעשית בשטח של מדינות הטרור וארגוני הטרור האסלאמיים מחוץ מנעו כל התקדמות לפתרון קבע. פשוט בלתי אפשרי להפריד בין היותר קיצוניים שבהם ליחסית מתונים. בסופו של דבר לכולם יש מטרה משותפת (גם אם דרכים טקטיות שונות להשגתה) והיא חיסול מוחלט של קיומנו. אחדות המטרה היא אחד היתרונות שיש להם עלינו ועל פני מדינות המערב, החלוקות ביניהן בצורך להלחם בטרור.
הישגי הטרור האחרונים לרבות ה- 11 בספטמבר שלהבו את ארגוני הטרור, וחיזקו את אמונתם, כי תוך עקשנות והתמדה בפעילות הטרוריסטית ביכולתם להביא אותנו על בירכנו. גם קולות ענות החולשה המושמעים על ידי זרמים פוליטיים שונים במחננו גורמים להם להאמין כי מטרתם היא בת השגה.
אפסה כל תקווה להביא לפתרון הסכסוך בדרך של תמרון פוליטי. עלינו לרכז את המאמצים להביא לניצחון כולל. ניצחון כה ברור ומוחלט שגם על פי מושגיו והבנתו של הצד השני - ארגוני הטרור, הוא יובן כתבוסתם המוחלטת, ויוציא מהם את הרצון והיכולת לחדש אי פעם את מערכת הטרור.
רבים מהקוראים בוודאי שואלים - כיצד בדיוק אנו מציעים לפעול באופן מעשי. על שאלה זו אין זה המקום לדון. לרשות ישראל עוצמה צבאית גדולה בהרבה מכפי שבאה לידי ביטוי בניהול המלחמה עד כה. והסיבה לניהול המלחמה כפי שנוהלה היה ביעד שנקבע לה. עד כה היעד המדיני של הפעולה הצבאית היה להחזיר את הצדדים לשולחן המשא ומתן (ולמען האמת היעד אף הושג כבר מספר פעמים אך ללא הועיל). במקום זאת יש לקבוע יעד אחר, והוא להביא את הצד השני (שהוא ארגוני הטרור בכל האזור ומדינות הטרור) להודעת כניעה מלאה וללא תנאים. אין צורך לצאת על כך בהכרזה, ובוודאי שאין לקיים על כך דיונים בפופוליטיקה. יש לגשת מיד לתכנון והוצאה לפועל של כל שנדרש להשגת היעד. ללא מגבלות וללא סייגים, ובמיוחד ללא מסר כפול. אין לתת חסינות לשום טרוריסט רוצח מפני פגיעה, כי הוא גם "פרטנר למשא ומתן".
למזלנו, עומדת לצידנו במערכה נגד הטרור גם ארצות הברית, ושוב, לא משום שהיא "פרו ישראלית", אלא מתוך ראייה של האינטרסים של הביטחון הלאומי שלה. האמריקאים מבינים כי ישראל הוא מטרת ביניים של הטרור, וכי יעדו הסופי הוא התרבות המערבית כולה. לצערנו, מדינות מערביות אחרות, בעיקר מטעמי נוחות של הטווח הקצר מסרבות להצטרף למערכה, ומעדיפות שאחרים יעשו את המלאכה עבורם, תוך שהן נהנות משתי העולמות. תירוצן המזעזע ביותר הוא החשש מפני המחיר הכבד שילמו בעלות הברית במלחמה בשל הנשק הבלתי קונוונציונאלי שעלול להיות לעיראק. הלא דווקא אם חשש כזה קיים, ברור כי במוקדם ובמאוחר נשק זה יופעל בפעילויות טרור במערב או כשעיראק תשיג גם יכולת להפעיל אותו באמצעות טילים ארוכי טווח, וככל שיקדימו לתקוף את עיראק כך תקטן הסכנה ממנו.
גם ארגוני השמאל המשונים שלנו אינם מוכנים להכיר במציאות ולהירתם למלחמה חסרת הפשרות נגד הטרור (או לפחות לחדול מהערמת מכשולים). כל ארגון עושה זאת מטעמיו הוא. לאחדים שיקולים פוליטיים צרים, אולם רובם פשוט תמימים, ואופטימיים עד כדי הזיות אוטופיות עמוקות. אותה נטייה אידיאליסטית להאמין לכל אחד הביאה אותם בעבר להאמין כי סטאלין הוא שמש העמים. הפלסטינים ומדינות הטרור דוגמת עיראק מנצלים היטב את הצביעות המתחסדת והאינטרסנטית של מדינות אירופה עליה דיברנו כבר בעבר, ואת התמימות של השמאל, ומספקים שלל הצגות של מִסכנוּת, ותהליכים מדיניים מדומים. הצעותיהם ויוזמותיהם המדיניות תמיד מפיחים תקוות, אך לעולם אינם מובילים לשום תוצאה, ומטרתם היחידה היא רק ליצור אשליה , לפלג אותנו, לגרום להיסוסים, ובכך לעכב ולמנוע את תגובתנו. מטרה נוספת היא בעצם קיום המגעים ליצור לגיטימציה מדינית לארגונים המסוכנים הללו, על ידי יצירת מצג שווא של גופים פוליטיים שקולים המנהלים שיג ושיח מדיני.
הסיכוי לפתרון בדרכי פשרה הורע במיוחד כי במשך קרוב לעשר שנות הונאה בחסות הסכמי אוסלו, הצליחו ארגוני הטרור על ידי הסתה ותעמולה בלתי פוסקת בשילוב עם איומים, טרור פנימי ומנגנון שליטה כלכלי, לגייס לשורותיהם כמעט את כל האוכלוסייה בשטחי האוטונומיה. כל מי שגילו פחות או יותר (דגש על פחות) ויכולתו הפיסית מאפשרים לחימה, מגויס לשורות הלוחמים. כל השאר מופעלים בכל דרך אפשרית כמסייעים, או כמודיעים, או כמגייסים,  או מייצרי ומעבירי נשק, או מסיתים ומפיצי תעמולה. לכן הניסיונות שלנו להבחין בין אוכלוסיה חפה מפשע לבין טרוריסטים פעילים היא פתטית, ושוב - מנוצלת באופן ציני על ידי ארגוני הטרור כדי להעביר אמצעי לחימה, להזרים מקורות מימון, וכדי להגיע ליעדי הפיגוע.
עלינו להימנע מללכת שולל אחר התהליכים המדיניים המדומים, וחייבים לחדול מלקנות את הצגות המסכנות של האוכלוסייה החפה מפשע כביכול - זו אוכלוסיה שמטפחת בקרבה בגאווה את הטרוריסטים המסוכנים ביותר, מעודדת אותם, מעניקה להם סיוע ושולחת אותם לטבוח באזרחינו.
יש להתאחד - כלפי פנים, כל הזרמים הפוליטיים בישראל, וכלפי חוץ - כל המדינות החופשיות, ולקבוע יעד מאבק בלתי מתפשר. את המלחמה הזו לא ניתן לנצח על ידי פשרות מדיניות. היעד שלנו צריך להיות הודעת כניעה בלתי מותנית של מנהיגי הפלסטינים ומדינות הטרור, שכוללת הסגרה של כל ראשי הארגונים והמפגעים, פרוק הארגונים מנשקם (ובפרוש לא כריתת אמנה איתם מכל סוג שהוא), והחלפת המשטרים התומכים בטרור במשטרים בעלי אוריינטציה מערבית, המחנכים את אזרחיהם לחיות בשלום ולכבד את חייהם של כל בני האדם.
להשגת הודעת כניעה זו יש לפעול בעצמה רבה, בתקיפות חסרת סייגים, בתכססנות, בתחכום צבאי ומדיני, אך בעיקר ללא היסוס.
אם להשתמש בפרפראזה על דברי זאב ז'בוטינסקי ערב מלחמת העולם השנייה: אם לא נחסל את הטרור, הטרור יחסל אותנו.

משא ומתן עם השטן
תאריך: 24 ביולי 2002
כל מי שמקיים משא ומתן עם החמאס אינו עושה זאת כדי להעביר את החמאס למחנה השלום. החמאס לא ישקול אפשרות של חיים בשלום עם ישראל בשום מצב. קיומה של ישראל נוגד לאידיאולוגיה הבסיסית של החמאס. המשא ומתן שמקיימים גורמים פלסטינים מתונים לכאורה וגורמים סעודים עם החמאס נועד רק כדי להגיע לסידור של דחיית המשך פיגועי החמאס למועד אחר מטעמים של נוחות פוליטית. מכולם הרחיקו לכת הסעודים, אשר עד היום מימנו את החמאס. הם מאיימים שאם החמאס לא יפסיק את הפיגועים, הם יפסיקו להעביר לו כסף. כלומר - אם החמאס ייענה להם, הם ימשיכו להעביר לו כספים. ומה יעשה החמאס בכספים אלה? שלא יהיה ספק בליבו של איש כי כספים אלה ישמשו את החמאס להצטיידות בנשק ואמצעי חבלה אחרים ובאימונים והכנות לקראת שעת הכושר, שבה הם יוכלו לחדש את הפיגועים ביתר שאת מבלי לפגוע באינטרסים של מיטיביהם הסעודים.
"קול העם" חוזר ומזכיר את אזהרתו, כי לא ניתן להגיע לשלום עם מי שאינו נלחם באופן פעיל בארגונים הפונדמנטליסטים האסלאמיים. מדינות וישויות שחיות בסימביוזה עם ארגונים אלה, ומאפשרים להם להתקיים, בסופו של דבר גם יאפשרו להם לפעול.

אי מניעת פשע
תאריך: 23 ביולי 2002
בעקבות רצח רבין ז"ל קיימו כל ארגוני זכויות האדם ושאר ארגוני השמאל למיניהם משא צלב נגד כל מי שעשוי להיחשב כמי ששיתף פעולה עם מבצע הרצח, ולא פסחו על אף סעיף בחוק שקשור בעבירה זו. בכלל זה באו חשבון (ובצדק) גם עם מי שידע ולא עשה דבר כדי למנוע את הפשע, לרבות בני משפחתו של הרוצח הנתעב.
אותה אמת מידה חייבת לחול גם על מי שאשם באי מניעת פשע כאשר מדובר במעשי רצח חוזרים ונשנים של אנשים רבים. כוונתנו כמובן לכל אותם אנשים שמקורבים למחבלים המרצחים מארגוני הטרור הפלסטינים, אשר לא רק שאינם עושים דבר כדי למנוע את הפשע, אלא אף מעודדים אותו תומכים בו מוראלית, ובמקרים רבים אף מסייעים לו באופן מעשי. אם לדייק בדברינו - אנו מתכוונים לכל בני ביתם של המחבלים הרוצחים.
חשוב כמובן כי ההרשעה בעבירות הללו תיעשה כחוק על ידי בית המשפט, והענישה לא תהיה אוטומטית בצו של גורם צבאי, אלא תוצאה של פסק דין שיתקבל כחוק על ידי אותו בית משפט. הרשות המבצעת תוכל לאחר מכן להמיר את עונשי המאסר בהליך חוקי בעונש של גירוש. לדעת "קול העם" עדיף גירוש לרצועת עזה, מאחר וגירוש לארצות המערב עלול במקרים רבים להוות פרס.
בכל מקרה אין לעבור לסדר היום על אי מניעת פשע, ויש למצות את הדין עם כל מי שאשם בעבירה זו ללא יוצא מן הכלל.
והבה לא נשכח כי חוק זה חל גם על ארגונים בינלאומיים התומכים במבצעי הפשע ועוזריהם.

הייאוש התקווה והאשליה
תאריך: 6 ביולי 2002
נאומו המדובר של הנשיא בוש לא נלקח בישראל ברצינות הראויה. לא מצד אנשי השמאל אשר עקב אכזבתם שפכו על הנשיא קיטונות של בוז. ולא על יד אנשי הימין אשר התרפקו על נשיא ארצות הברית כעל חבר ילדות אבוד. אך דבריו של נשיא ארצות הברית לא היו מקריים, ואינם ראויים ליחס מלגלג. ארצות הברית היא אולי המדינה היחידה בעולם שנהוג בה משטר טכנוקראטי. מלבד  הנשיא וסגנו, כל נושאי התפקידים בזרוע המבצעת הם מינויים מקצועיים. מערכת קבלת ההחלטות של הממשל היא מדודה ושקולה, ומוסדרת בנהלים קפדניים. בין היתר בשל נהלים קפדניים אלו סרבו רשויות אכיפת החוק בלוס אנג'לס להכריז על הירי בשדה התעופה כעל פיגוע טרור רק משום שכך זה נראה, אלא המתינו לבדיקה מקצועית של הנסיבות המדויקות ושורשיהם. לארצות הברית, בניגוד לישראל למשל, יש יעדים ברורים ומוגדרים (בכתב!) של בטחון לאומי, וכל זרועות הממשל מוכוונים על פי יעדים אלה.
על רקע זה יש להבין את נאום הנשיא.  כאשר ג'ורג' וו. בוש נבחר נאמר עליו כי הוא מקורב דווקא לאילי הנפט הסעודיים עקב עסקיו. העמדות שהוא נוקט כיום מעידות על כך שהן אינן מושפעות מקשרים אישיים, או מניסיון למצוא חן בעיני מישהו. לכל היותר ניכרת עליהם מידת כנותו ונחישותו של נשיא ארצות הברית. אבל מעבר לכך הנאום הוא תוצאה של בחינה שקולה ומחושבת של המציאות, מתוך ראייה  של האינטרסים האמריקאים. הממשל האמריקאי לאחר שבחן ושקל את העובדות כהווייתם, הגיע למסקנה שאין דרך להיטיב את דרכיו של הטרוריסט הרוצח יאסר ערפאת, וכי כל עוד לא יהיה שינוי מהותי במצב הדברים במזרח התיכון, אין דרך להתקדם לשלום. הממשל גם הבין כי כדי להגן על בטחונה של ארצות הברית (ולא שום דבר אחר), יש להלחם בטרור של ערפאת.
בניגוד לאמריקאים, אנו רואים את המציאות רק על פי העמדות הפוליטיות המוקדמות שלנו. השמאל העדיף להתעלם מכל ההפרות הבוטות של כל ההסכמים שבוצעו על ידי ערפאת ואנשיו, והימין מתוך רצון לזכות בשלטון המשיך לחזק את האשליה, שעם קצת עמידה על שלנו וכמה ויתורים כואבים ניתן להגיע לשלום אמיתי ובטוח.
אולם האמת כפי שזרק לנו אותה בפרצוף נשיא ארצות הברית היא שונה - אנו איננו קרובים היום לשלום כפי שהיינו רוצים לחשוב. מאז ימי חומה ומגדל ועד ימי חומת מגן, ומאז שנכתב "לא זו הדרך" ועד שנכתב "לא קלה היא, לא קלה דרכנו", אנו מצויים בדיוק באותו מאבק - המאבק על תקומתנו הלאומית. מאבק כנגד שנאה עיוורת המתנגדת לעצם קיומנו. כפי שקול העם הסביר כבר בפעמים קודמות, אנו יכולנו להגיע להסכם שלום רק עם משטרים שנלחמו מלחמת חורמה בגורמים הפונדמנטליסטים בעולם הערבי המנסים להחריבנו. הטרוריסט הרוצח ערפאת, לא רק שאינו נלחם בגורמים הפונדמנטליסטים  הללו, הוא אחד מהם. למסקנה זו הגיע הנשיא האמריקאי לאחד בדיקה יסודית של כל הממצאים היבשים, שנעשתה על ידי גורמים מקצועיים בממשל האמריקאי. עבורנו המסקנה היא כי אנו חייבים להמשיך ולהיאבק באויבינו, אך אולי יותר מהכול עלינו להיאבק באויב לא פחות מסוכן - האשליה.
אותה אשליה גורמת לנו להתעלם מעובדות קשות הקרובות לעיננו יותר מכפי שהן קרובות לעיני נשיא ארה"ב. אשליה זו גרמה לנו להאמין כי ניתן להביא לכאן מטוניס אלפי טרוריסטים חמושים להניח להם לנהל מערכת הסתה, ולהתאמן במחנות אימונים, ולצפות שלאחר מכן ישרור שקט ושלווה. אותה אשליה גורמת לנו לחשוב שכל מה שנדרש זה עוד כמה ויתורים כואבים מצדנו, רק נצא, רק נקים גדר, והכול יהיה קל ופשוט ושלום ושלווה. בשעה שהמציאות הרבה יותר סבוכה, והעובדות הרבה יותר קשות. אסור לנו להניח לאשליה להכריע אותנו. לא נוכל להתחמק מהצורך להיאבק ולהשמיד בכוח את ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים בשטח ארצנו, בשטחי המדינות הגובלות, ובעזרת האמריקאים, בסופו של דבר, גם במדינות מרוחקות מגבולותינו. אסור לנו להניח לא לייאוש ולא לאשליה לרפות את ידינו.

העולם מייחל להיעלמותו של טרוריסט רוצח
תאריך: 8 ביוני 2002
מיד לאחר סיום המצור על המוקטעה הייתה במזרח התיכון אווירה של מעט אופטימיות. הייתה איזושהי אמונה כי הנה הפלסטינים מפיקים לקחים. קראו לזה רפורמה - תיווצר מנהיגות פלסטינית קולקטיבית שתפנה לדרך חדשה, והפיקוד החדש של המשטרה הפלסטינית ינקה אותה מטרור. קול העם לא היה שותף לאמונה זו, אולם העדפנו לשתוק מעט ולצפות, בתקווה שהבלתי יאמן יתרחש. אולם כפי שהזהרנו תמיד - זה לא קרה. נהפוך הוא. בשבועות האחרונים באים ויוצאים שליחים מדיניים, אך אין כל רוח חדשה. כולם חשים אובדי עצות. אין כל יוזמה אמיתית. אין כל תקווה. התאריך של הוועידה הבינלאומית משתנה חדשות לבקרים, מבלי שאיש מצפה שמשהו אמיתי באמת ייצא ממנה.
הסיבה היא הפעילות של הטרוריסט הרוצח ערפאת. מאז שחרורו מהמוקטעה הוא פועל כדי למסמס את כל היוזמות. הוא משבש ומחבל בכל יוזמה לרענן את שורות המנהיגות של הרשות הפלסטינית. הוא פועל בניגוד לכל הדרישות של שרותי הביטחון האמריקאים. והחמור מכל - הוא משתף פעולה עם כל ארגוני הטרור הקיצוניים במזרח התיכון, לרבות בוועידת ארגוני הטרור בדמשק. הוא פועל בכל כוחו כדי להגביר את גל הטרור, וליזום פיגועי מגה-טרור. בכך פוגע הטרוריסט הרוצח בתקוותיהם של כל עמי העולם. הוא פוגע בתקוות עמו שלו לצאת מהמציאות המרה בה הוא נתון, לשקם את עצמו, ולקיים חיים נורמאליים. הוא פוגע ביציבות של המשטרים בכל מדינות ערב השכנות, תוך שהוא מנסה לגרור אותם למלחמה שהם אינם מעוניינים בה. פעילותו מעודדת ומספקת השראה לארגוני טרור קיצוניים בכל קצווי תבל. והוא כמובן מונע מאיתנו כל אפשרות להתקדם לשלום עם הגורמים המתונים בתוך עמו.
אין היום עוררין כי העולם יהיה מקום טוב יותר ללא נוכחותו של הטרוריסט הרוצח ערפאת. לא כולם יאמרו זאת בגלוי, בשל חישובים פוליטיים קצרי טווח, אך כולם יודעים זאת. כולם משאירים לנו לבצע את העבודה המלוכלכת, תוך שהם שומרים לעצמם את האפשרות ליהנות מכל העולמות. ממש כפי שנשמו לרווחה כשהרסנו את הכור בבגדד, תוך שהם מגנים אותנו, ואפילו לא טרחו להתנצל על כך כשהמציאות הוכיחה את צדקתנו בעת מלחמת המפרץ.
הפוליטיקאים שלנו מנהלים ויכוח עקר על השאלה האם יש לגרש אותו. אולם בכך לא תבוא הבעיה על פתרונה מאחר והוא ימשיך לשלוט ולנהל את העניינים גם מרחוק. כדי שגירוש יהיה יעיל יש צורך לצרף אליו את כל נאמניו בכל זרועות השלטון הפלסטיני ורמותיו, לרבות כל הלוחמים הנאמנים שהובאו עמו מטוניס. מדובר בפעולת גירוש המונית, שגם אם ניתן לבצעה תגרום לנו נזק הסברתי כבד. מה היא אם כך הדרך היעילה להביא להיעלמותו? אנו מניחים כי הקוראים מבינים כבר את המסקנה המתבקשת. לא נותר לנו אלא לייחל לביצוע.

יוזמה הומניטארית
תאריך: 21 באפריל 2002
אילו מישהו היה עושה כתבת טלוויזיה ב- 1945 על ממדי החורבן בגרמניה, איטליה ויפן בתום מלחמת העולם השניה, בלי להזכיר את הסיבות למלחמה, היו הצופים מגיעים למסקנה כי גרמניה, איטליה ויפן היו הקורבנות התמימים של המלחמה הזו. בפרט לאור העובדה שבארה"ב לא חרב באותה מלחמה אפילו בניין אחד, ובאנגליה בסוף מלחמת העולם השנייה כבר נמחו כל סימני הבליץ.
אין ספק כי צילומי בתים הרוסים במחנות פליטים פלסטינים עשויים לשמש כחומר תעמולתי רב עוצמה נגדנו. קרוב לוודאי שהפלסטינים יעשו כל מאמץ כדי למנוע את שיקום ההרס כדי לשרת את מכונת התעמולה שלהם. ככל שהדבר תלוי בהם מחוסרי הבית ימשיכו לשוטט בין החורבות, בשעה שכספי הסיוע ההומניטארי הבינלאומי ישולשלו לכיסם הפרטי של המנהיגים הפלסטינים במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע ישמשו לרכישת תחמושת וכלי נשק.
צוות הבדיקה של האו"ם יוסיף עוד שמן למדורה. ללא קשר לתוצאות בדיקתו היא יכולה רק להסב נזק להסברה הישראלית. ההיגררות של ישראל להסכים להקמתה מהווה עוד חוליה בשרשרת המחדלים של משרד החוץ, שלרוע המזל בראשו עמדו במשך תקופה ארוכה אוסף של שרים חדלי אישים. הקמתו של הצוות צוינה בכותרת - הוקם צוות לבדיקת "הטבח בג'נין". דיוני הצוות שימשכו שבועות ואולי אף חודשים ילווו בפרסומים מגמתיים, ובכולם ישובו ויזכירו לדעת הקהל בעולם כי הצוות בודק את "הטבח בג'נין". בסופו של דבר הצוות יביע את הדעות הקדומות המאפיינות את הארגון הקלוקל ששלך אותו, וגם אם באופן מפתיע הצוות יתייחס לעובדות באופן אובייקטיבי, הוא יסתפק בזיכויינו בשפה רפה, והחלטתו תייצר כותרת אחת בלבד.
מסיבות אלה חשוב שבעתיים כי אנו נמשיך לשלוט במחנות הפליטים, לא כדי למנוע את הצילומים והחקירה, ולא מדובר בהכרח בשליטה צבאית. אנו חייבים להיות שם כדי להבטיח שמחנות הפליטים ישוקמו. למען האמת הסיבה ההסברתית היא השולית. רק על ידי שיקום הפליטים נוכל להבטיח כי אי פעם בעתיד תהיה אפשרות לחיות בשלום עמם. ממשלת ישראל חייבת לצאת ביוזמה הומניטארית רחבת היקף, דוגמת תוכנית מארשל שהאמריקאים יזמו ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה. עלינו להביא להקמת שכונות מגורים ברמה גבוהה לפליטים. הקמת השכונות גם תספק תעסוקה לתושבים שעבדו בעבר בבנייה עבור קבלנים ישראלים, ומלחמת הפיגועים הפכה אותם למובטלים. יוזמה זו תוכיח שישראל אינה נלחמת בפלסטינים אלה בטרור. יוזמה זו תחדש את התקווה, ותהווה אלטרנטיבה לדרך הטרור.

ישראלים ערבים אמריקאים ואירופאים
תאריך: 14 באפריל 2002
שורש האלימות של העולם המוסלמי נמצא בתנועות המוסלמיות הפונדמנטאליות. תנועות אלה החלו לצוץ עוד לפני שמדינת ישראל הייתה קיימת (לדוגמה: תנועת האחים המוסלמים קמה במצרים ב- 1928), והן תמשכנה להתקיים גם אם ניסוג לגבולות 67 ונפתור את בעייתם של כל הפליטים. התנועות הללו ימשיכו לפעול באלימות ולמנוע כל אפשרות של חיים בשלום באזורנו ובעולם כולו. מטרתם - השלטת חוקי האיסלאם על פני החוקים החילוניים בכל העולם. מסיבה זו לא ניתן להגיע לשלום עם אף מדינה ערבית שתומכת בתנועות אלה ומאפשרת להן לפעול. זו בדיוק הסיבה מדוע הצלחנו לכונן שלום עם מצרים ועם ירדן, אך נכשלנו למרות כל הויתורים בניסיון לעשות זאת עם סוריה. זו גם הסיבה מדוע לא נוכל לעשות שלום עם עיראק ועם איראן כל זמן שלא יתחלף בהן המשטר למשטר המונע את פעילות התנועות האלה וגם נלחם בהן. וזו בדיוק הסיבה שבגללה אנו שבים וטוענים כי כל זמן שלא מחליפים את השלטון ברשות הפלסטינית לשלטון המוכן להביא להפסקת פעילות ארגוני הטרור הללו, לא יהיה ניתן להגיע עמם לשלום.
לזכותם של האמריקאים יש לציין כי הם הבינו עובדה פשוטה זו מהר מאוד לאחר ה- 11 בספטמבר, וקבעו לעצמם כיעד אסטרטגי להביא להחלפתם של כל המשטרים בעולם המוסלמי התומכים בתנועות הפונדמנטאליות. האמריקאים ראו בעיניהם עד כמה תנועות אלו מסוכנות, והמידע המודיעיני אליו החלו לשים לב הצביע בפניהם על כך שהסכנה עוד עלולה לגבור אם יעלה בידי ארגונים אלה להשיג חומרים כימיים ביולוגיים או גרעיניים, ואפשרות זו אינה כה תאורטית.
האירופאים לעומתם מקיימים קשרים מסועפים עם המשטרים המוסלמיים התומכים ומפעילים את התנועות הפונדמנטאליות, והם מאמינים כי ניתן לקנות זמן על ידי מניפולציות פוליטיות. יתרה מכך האירופאים חוששים (ובצדק מבחינתם), כי ברגע שהאמריקאים יביאו להחלפת המשטר בארצות אלה, הם יכוננו במקומם משטרים בעלי אוריינטציה אמריקאית, ודבר זה יפעל לטובת האינטרסים של הכלכלה האמריקאית, על חשבון הכלכלה האירופאית. חשוב שנבין כי מאז התמוטטות המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, מאבק האינטרסים הגדול ביותר בעולם הוא זה המתחולל בין אמריקה לאירופה. מסיבה זו הפוליטיקאים האירופאים עושים כל שביכולתם כדי למנוע מהאמריקאים להוציא לפועל את תוכניתם. הם כמובן אינם עושים זאת בגלוי, ולעולם לא תשמעו אותם מתנגדים ל"מלחמה בטרור", אך זו בפרוש מטרתם הפוליטית, וכל המהלכים המתונים, והמפשרים לכאורה מיועדים בדיוק להשגת מטרה זו. גישה פוליטית זו משתלבת היטב עם האנטישמיות הבסיסית המאפיינת עד היום קהילות רבות באירופה, ובמיוחד הקתוליות שבהן. היא גם עולה בקנה אחד עם המגלומאניה של חלק מהפוליטיקאים האירופאים להפוך את אירופה למעצמה האלטרנטיבית לארצות הברית.
אמצעי התקשורת מצדם מתגייסים ללא סייג להצדקת העמדה הפוליטית של הפוליטיקאים של ארצם. בניגוד לגישה המתחסדת של אמצעי התקשורת שלנו, מסייעים אמצעי התקשורת האירופאים במודע להשגת המטרות הפוליטיות של ארצם. גם כאן מעורבים אינטרסים כלכליים רבי עוצמה השולטים באמצעי התקשורת מצד אחד, וקשורים היטב לזרועות המשטר מהצד השני. אין להבין מכך כי אין טעם בפעילות הסברה מצדנו. להפך, פרוש הדבר כי המאמץ ההסברתי הנחוץ באירופה עומד בפני אתגרים קשים בהרבה מכפי שהוא עומד בפניהם באמריקה. אסור לנו לנטוש את המערכה, ולעשות את מלאכתם של מתנגדי המדיניות של האמריקאים ושלנו קלה מידי. בכוחה של הסברה נכונה לתקוע מקלות בגלגלי הפוליטיקה האירופאית ולהקשות עליה לפעול בציניות גמורה. הצורך של אמצעי התקשורת לספק כל הזמן מידע כדי לעניין את הלקוחות שלהם יכול לשמש אותנו אם נדע לחסום בפניהם גישה לתעמולה השקרית של האויב, ונזרים להם זרם בלתי פוסק של מידע חי מצולם היטב ומרתק, בצד חשיפה לסיפורים האישיים של קורבנות הטרור. הסברה מלומדת בצד מסרים אמוציונאליים.
במישור הכלכלי המסקנה המתבקשת היא לחזק את הקשרים שלנו עם הכלכלה האמריקאית. לסיסמה, קנו כחול לבן, ניתן לצרף גם - ואם אין מוצר ישראלי יש להעדיף תמיד את המוצר האמריקאי. לא להתבייש להעדיף בואינג על פני איר-בוס. לקנות טלפונים סלולאריים של מוטורולה ולא של נוקיה או אריקסון. לאמץ את תקני הבטיחות לרכב של האמריקאים, כדי ליצור להם עדיפות, וכך גם בכל נושא ונושא בו עומדים זה כנגד זה האינטרסים הכלכליים של אירופה מול ארה"ב. גם זה חלק מהמלחמה.

עמידה איתנה
תאריך: 7 באפריל 2002
הלחימה הקשה ביותר במבצע "חומת מגן" מתנהלת בעיר ג'נין. הפרשנים הצבאיים מתקשים להסביר מדוע הלחימה היא כה קשה דווקא בגזרה זו. רבים מהם תולים את הגורם בכל מיני הסברים פסאודו-סוציולוגיים של אופי תושבי העיר, אולם ללא הועיל. חשוב כי נזכור כי צה"ל כבר נכנס לעיר זו וביתר קלות לפני בואו של זיני לאזור. אולי זו הסיבה לכך שהפעם הכניסה היא קשה יותר. המחבלים שלא נתפסו בפעם הקודמת הפיקו את הלקחים, ונערכו לתת מענה לשיטת הלחימה שצה"ל הפעיל בכניסתו הקודמת לעיר. פסק הזמן בין הפעמים גם איפשר להם להצטייד, לתגבר את כוחותיהם בנקודות הרגישות, ואולי אף להתאמן לקראת הכניסה החוזרת.
היום, כאשר היתרונות של המבצע הולכים ומתבהרים. חשוב גם להבין כי יציאה בלא השלמה של כל המשימות, ובלי שתתקבל ערובה להפסקת הטרור, עלולה להביא לידי כך כי בסופו של דבר נצטרך להיכנס שנית והפעם בתנאים קשים הרבה יותר. יציאה וכניסה תעלה לנו מחיר כפול בחיי אדם. גם בחיי הקורבנות שיפגעו מהתחדשות גל הטרור, וגם בחיי החיילים שיפלו כאשר נאלץ לחזור על הפעולה הזאת בשלישית.
אך האם עלינו להשיב בשלילה לדרישות הנשיא בוש, וראש הממשלה בלייר? אסור לנו להזניח את החזית המדינית וההסברתית, ולכן אסור לנו להראות כמי שמסרבים לדרישות ידידנו. הגורמים המדיניים חייבים לענות ברוח חיובית לפנייה האמריקאית אנגלית, ולהודיע כי אנו מיישמים את הדרישה, כלומר - כוחות צה"ל נערכים להעברת השליטה בשטחים שנתפסו לגורם המקומי שיקבל את השליטה הביטחונית וימנע את המשך פעילות הטרור מאזורים אלה. אנו חייבים להדגיש כי אסור שנשאיר ואקום, שיגרום לתוהו ובוהו כללי באזור. קול העם עמד כבר פעמים רבות בעבר על הרפיסות ההסברתית שלנו. ההתגייסות ההסברתית האחרונה עדיין אינה מספקת. חייבים להמשיך ולתגבר אותה, וחשוב להסביר גם בארצות נוספות. לא רק בארה"ב, ולא רק באנגלית. יש להבהיר כי איננו מצליחים לצאת מהשטחים אליהם נכנסנו כתוצאה מחוסר הסכמתם של כוחות הביטחון של הרשות לקבל את האחריות למניעת הטרור לאחר צאתנו. המערכה לדה-לגיטימציה של ערפאת, ולהוקעה של הטרור הפלסטיני חייבת להימשך ביתר שאת במיוחד היום. מעניין לציין בהזדמנות זו כי אפילו בעת קריאתו התקיפה של הנשיא בוש ליציאתנו מהערים אליהם נכנסנו במבצע, הוא התבטא כנגד ערפאת בצורה חריפה בהרבה מכפי ששר החוץ הנכבד שלנו התבטא נגדו אי פעם. ואנו שואלים: האם די לחכימא ברמיזא, או ששר חוצנו אינו חכימא?

סיבה ומסובב
תאריך: 31 במרס 2002
לפחות חלק מהציבור קובע את עמדותיו על בסיס הנחות יסוד לגבי הקשר בין גורמים לתוצאות, אשר אינם מתקיימים במציאות. קול העם מנפץ כאן כמה מהמיתוסים המקובלים.
"כוח גורר כוח" - אמירה זו נראית כמו חוק טבע ולכן קשה להתווכח איתה, אולם חשוב להבין מספר עובדות בסיסיות. הכנתו של פיגוע לוקחת זמן רב. גם אם נזניח את הזמן הנחוץ להשגת חומרי הנפץ, הבאתם לשטח הרשות, וייצור המטען. נדרש זמן לגייס את המתאבד, ולהבאת המטען אליו. נדרש זמן להשגת מידע על יעדים מועדפים, ודרכי ההגעה אליהם. נדרש מאמץ להברחת המתאבד והמטען לשטח ישראל, ונדרשת סבלנות להשגת הצלחה במעבר של מחסומי הביקורת עד לשטח הפיגוע. לכן - היוזמה לביצועו של כל פיגוע שמבוצע כעת יצאה לדרך לפני זמן רב. לכן הפיגועים שבוצעו כעת - ביומיים שלאחר הפעולה ברמאללה, ובידודו של ערפאת, יצאו לדרך עוד בתקופת ההבלגה, והיו מתבצעים גם אלמלא החל צה"ל בפעולה בכלל. פיגועים אלה הם חלק ממתקפה מתוכננת שארגוני הטרור קבעו לתקופת חג הפסח.
"הפעולה אינה משיגה את יעדיה" - בנוסף לכך שנדרש טווח של זמן כפי שהוסבר לעיל, ואי אפשר לעמוד עם סטופר ולמדוד מתי כבר יסתיימו הפיגועים. לא ניתן לבחון את הצלחת הפעולה רק על סמך תוצאות חלקיות. התוצאות יהיו ניתנות לבחינה רק כאשר הפעולה תושלם בכל הגזרות. בשעה ששורות אלה נכתבות אנשי המילואים שגויסו לפעולה אפילו לא סיימו את שלב האימון לפני פעולה.
"רק הפרדה תביא ביטחון" - הפרדה בפני עצמה לא יכולה להביא לביטחון. חשוב לדעת מה יהיה מהצד השני של הגדר. אם בצד השני תהיה מדינה או רשות כזו או אחרת החופשית להפעיל טרור, שום גדר לא תעזור. הרשות תוכל להצטייד בתותחים, קטיושות, וטילים (וגם בסולמות), שעוברים בקלות כל גדר. היא תוכל להביא מומחים מאיראן ומתנדבים מאל-קאידה, והתוצאה תהיה הרבה יותר חמורה אף מהמצב הנוכחי. שלא יעבדו עליכם... ההפרדה היחידה שידוע לנו שהביאה תוצאות הייתה זו שהתקיימה לפני 1995 - אנו כאן והם בתוניס.
"הפלסטינים מוכנים להתאבד משום שהם מיואשים" - שוב טעות חמורה. בשום מאבק לשחרור לאומי נואש ככל שיהיה, כולל מאבקים שלא הצליחו, לא נעשה שימוש במתאבדים. על אחת כמה וכמה כאשר גם האו"ם, גם ארה"ב, וגם אריאל שרון הודיעו על נכונותם להקים מדינה פלסטינית. אז איזו סיבה יש להתאבד? שאיפות לאומיות נואשות ככל שיהיו, ומלוות במצב כלכלי מחפיר, מעולם לא הביאו להתאבדות. הסיבה היחידה שיכולה להיות להתאבדות היא שטיפת מוח פנאטית. כך היה גם במגדלי התאומים, שם המתאבדים היו סעודים ומצרים, שלא הייתה להם כל סיבה לחוש מקופחים - לא על רקע כלכלי, לא חברתי, ולא לאומי. כך גם במצב הנוכחי, המתאבדים המתפוצצים מגיעים כתוצאה מהסתה ושטיפת מוח מוסלמית קנאית. לכן ההנחה שברגע שנפתור את הבעיות הפוליטיות יסתיים המניע להתאבדויות אינה נכונה. ללא עצירה ומניעה בפועל של ההסתה ושטיפת המוח לא יפסקו פיגועי ההתאבדות.
"האופוזיציה מבקרת את הממשלה על פעולותיה" - גם כאן לא מצאנו כל קשר בין הפעולות שמבצעת הממשלה לבין הביקורת של ראשי האופוזיציה. ראשי האופוזיציה לא שיבחו את הממשלה על ההבלגה, וההיענות יוצאת הדופן להצעות הגנרל זיני להגעה להפסקת אש. תגובת האופוזיציה לנאום ראש הממשלה לאומה שננאם ב- 31.1 נכתבה לפני הנאום ולא התייחסה אליו עניינית. האופוזיציה גם אינה מתייחסת לחומרת המצב ולצורך להתאחד כדי לנצח במלחמה שנכפתה עלינו. מטרת האופוזיציה איננה לבקר את הממשלה כאשר היא טועה. האופוזיציה פועלת כדי להכשיל את הממשלה, מתוך ידיעה שאילו אריאל שרון יצליח, ישמוט הדבר את הקרקע מתחת לכל האידיאולוגיה של השמאל. חשוב שנזכור כי כמה מאותם אנשי שמאל היו שותפים לדרך שהביאה לדרדור המצב למצבו הנוכחי, ומוטב שיחדלו ממתן עצות.

מהבנה למעשה
תאריך: 30 במרס 2002
במהלך השנה וחצי של מלחמת הפיגועים, בכל פעם שעלתה ההצעה להסיר את המגבלות על המלחמה בטרור, משכו דוברי מערכת הביטחון מטעם השמאל בכתפיהם צקצקו בלשונם ואמרו שאין מגבלות על פעולות צה"ל. "הצבא עושה כל שניתן", אמרו, וחזרו על הסיסמה השחוקה "אין פתרון צבאי". והנה זמן קצר לפני בואו של גנרל זיני לאזור, החל צה"ל בסדרת פעולות במחנות הפליטים, אשר מומחים צבאיים הגדירו כהישג בלתי רגיל. צה"ל פיתח שיטת לחימה המאפשרת לבאר את בסיסי הטרור. לצערנו הפעולה הופסקה בשלב מוקדם מידי על ידי הפוליטיקאים עקב בואו של המתווך האמריקאי, ואף הוקפאה קודם לכן כתוצאה מאינטרסים מפלגתיים צרים של היושב ראש הזמני של מפלגת העבודה.
אנו סבורים שחשוב לאפשר לבצע מהלכים מדיניים, חובה להיענות לבקשות של ידידנו בממשל האמריקאי. חשוב לעשות זאת בעיקר כדי להוכיח שוב לאחינו בשמאל, שאין דרך מדינית, וכי הפלסטינים אינם מעונינים בכל פתרון מדיני מלבד כניעתנו המוחלטת לכל שאיפותיהם. חשוב גם לעשות זאת כדי להראות זאת בחזית ההסברה המדינית, אשר הממשלה המפולגת מנהלת בצורה צולעת ביותר. בנושא זה כדאי להזכיר כי כל ערוצי הלוויין ואמצעי התקשורת האחרים, אשר בהם משתמשים דוברי הטרור כדי להפיץ את תעמולתם נמצאים בידינו. מעבר לכך ניתן ללמוד מכל המלחמות שנוהלו על ידי מדינות המערב בעשרים השנים האחרונות כיצד הן מנעו לחלוטין אפשרות דיווח ישיר משדה הקרב.
חשוב שכולנו נחדד שוב את ההבנה כי אין תוחלת במשא ומתן עם רשות פלסטינית החיה בסימביוזה עם האַיומים והקיצוניים שבארגוני הטרור. אנו יכולנו לכונן שלום עם מצרים ועם ירדן, משום שבהן היה ממשל מרכזי, שמנע בכוח כל פעילות חמושה, ובמקרים חמורים מנע גם פעילות פוליטית על ידי גורמים אסלאמיים פונדמנטליסטים. גורמים אשר במוצהר מתנגדים לקיומנו, ומקדשים ג'יהאד נגד כל מה שמזוהה עם ארצות הברית. ברשות הפלסטינית מעולם - גם בתקופת האופוריה של ימי רבין, לא פעלו נגד גופים אלה. להפך - חיזקו אותם, אפשרו להם להצטייד ולהתאמן, וכיום משתמשים בהם באופן ישיר וציני במלחמה בנו.
אנו צריכים גם לחשוף את אחיזת העיניים של התכנית הסעודית, שכל שמץ של מתינות הוסר ממנה בלחצם של סוריה והחיזבאללה אשר הטילו את חתיתם על משתתפי הועידה בביירות. תכנית זאת נועדה מלכתחילה לצרכים תעמולתיים בלבד, במיוחד לאור הקשיים של הסעודים בדעת הקהל האמריקאית בעקבות אירועי ה- 11 בספטמבר.
נפנים את ההבנה כי רק אנו בכוחנו יכולים להסיר מעלינו את איום הטרור, עלינו להתייצב מאוחדים ולתמוך בממשלתנו ובצבאנו בפעולתם המחודשת. יש לדאוג לכך שהפעולה תהייה איכותית נטולת מגבלות פוליטיים, שתשים לה רק מטרה אחת - חיסול תשתית הטרור המאיימת עלינו. התמיכה בפעולה צריכה להיות בלתי מסויגת. עלינו להיות סבלניים עד שכל הפעילות תסתיים, ולאפשר לה להתנהל בקצב ההולם את הצרכים המבצעיים. במהלך הפעולה עלינו להמעיט בדיבורים, ולא לספק פרטים על ההתקדמות, או הכוונות והיעדים, וכמובן לחדול מויכוחי הסרק על כל צעד. מיותר גם לצאת בהכרזות כגון זו הרואה ברשות הפלסטינית אויב. ומיותר לחלוטין להתחייב לגורלו של ה"גנרל" ערפאת. יש לנקוט במעשים ולא בדיבורים. כחלק מהפעולה יש לתת מענה לתעמולה העוינת, הן בנקיטת צעדים לפגיעה באמצעים העומדים לרשות האויב, והן בצעדים הסברתיים לשיפור ההבנה לפעולותינו.  יש לשים דגש על הדה-לגיטימציה של ערפאת, להזכיר את כל ההיסטוריה הטרוריסטית שלו, ולמנות את כמות האנשים החפים מפשע שהוא אחראי לרציחתם. חשוב במיוחד להדגיש כי פעולתנו מיועדת להפסקת האלימות, וכי אנו איננו הורגים אזרחים חפים מפשע. למעשה רוב ההרוגים הפלסטינים אינם תמימים בכלל, ובמקרים בהם נהרגים ילדים ברוב במקרים נמצא כי הם נהרגים מאש המחבלים עצמם.
לא ניתן לדעת אם בסוף פעולה זו יהיה לנו פרטנר לשלום בצד הפלסטיני, וכידוע נדרשים שני צדדים כדי להגיע לשלום. אך במשך כ- 30 שנה ניהלנו את העימות מתוך השטחים באופן שלא הביא לשלום, אך איפשר חיים בטוחים ושלווים במידה סבירה בהחלט. הניסיון של התקופה האחרונה מלמד לצערנו, כי לפי שעה לא ניתן לשאוף ליותר מכך.

היגיון מציאות ועמדה
תאריך: 25 בפברואר 2002
כאשר נחתמו הסכמי אוסלו היו אנשים שראו בכך תחילתו של עידן של שלום ושלווה, והיו אחרים שראו בכך נטילת סיכון בטחוני שיביא לקטסטרופה. והנה בניגוד לכל היגיון, למרות שהמציאות טפחה על פניהם של רואי הוורודות, הם אינם חשים כי הייתה איזו שהיא טעות מצדם, ובמקום להתנצל על טעותם, או להתחבא ולהעלם מרוב בושה, דווקא הקיצוניים שבהם ממשיכים להופיע כמטיפים בשער, לצקצק בלשונם ולמתוח ביקורת דווקא על אותם אנשים שעמדתם הוכחה כנכונה.
כאשר אנו מאזינים לכל הביקורת משמאל, חשוב שנזכור, כי מעל לכל - המקור לכל הרעה הפוקדת אותנו הוא כישלונו של הסכם אוסלו. הסכם אוסלו לא נכשל בשל מה שקרה בשנה שנתיים האחרונות. הסכם אוסלו נכשל מייד עם התחלת יישומו, כאשר הפלסטינים ניצלו אותו להגברת ההסתה היום-יומית נגד ישראל בבתי הספר, במסגדים ובאמצעי התקשורת. הסכם אוסלו נכשל עוד בתקופת ירח הדבש שלו, כאשר הרשות אפשרה לארגונים הפונדמנטליסטים לצבור תחמושת ולהתאמן, במקום לפרוק אותם מנשקם, כפי שהתחייבו בהסכמי אוסלו. הסכם אוסלו נכשל משום שאנשי השמאל התעלמו מהעובדות, ולא ניסו לכפות את מימוש ההתחייבויות הפלסטיניות עוד כאשר ההפרות היו בתחילתן.
ההתעלמות מעובדות היא תופעה אופיינית אצל אנשי השמאל לדורותיהם, שעבורם האידיאולוגיה קודמת למציאות. ממש כשם שהאמינו שסטאלין הוא שמש העמים עוד בשנות החמישים, כך הם מתעלמים היום מהעובדות המוכיחות כי לעראפת אין כל כוונות שלום, והוא אינו אלא טרוריסט תחמן. נציין רק כדוגמה כי כאשר מציינים בפניהם את ההצעות הנדיבות שהוצעו לפלסטינים בקמפ-דייויד נתקלים בהכחשה מוחלטת, למרות שכולנו שמענו בדיוק מה כלול במתווה קלינטון, שממשלת ברק קיבלה.
המאבק הפלסטיני היום אינו על קבלת עצמאות, אשר הובטחה להם כבר. המאבק הפלסטיני כיום אינו על סיום הכיבוש, אשר כבר הוסר מעל שטחי A, והיה מבוטל לחלוטין אילמלא דחו הפלסטינים את הכוונות הטובות של ברק וקלינטון. המאבק הוא נגד הצורך להתפשר בדיוק בנקודות שהן מהותיות לעצם קיומנו. ולכן הם אינם ראויים לשום עידוד או התחשבות מצד אף גורם ישראלי. לא אופוזיציה משמאל, ולא מחפשי פוזיציה מימין. גם אם יש למישהו ביקורת על צעד זה או אחר של הממשלה. גם אם יש המשוכנעים כי הם היו מסוגלים לפעול טוב יותר. אסור להתעלם מן המציאות, והמציאות היא כי מתנהלת נגדנו מלחמה חסרת פשרות. חובה עלינו להתאחד כאיש אחד מאחורי הממשלה והעומד בראשה, ולחזק את ידיו בכל צעד ושעל. כל היסוס, פלגנות, וויכוח פנימי (גם אם צודק), חייב להדחות, מאחר והוא רק מחזק את אויבנו, ומעודד אותם להתבצר בעמדותיהם הבלתי מתפשרות.

גדר הפרדה או הפרדה בגדר
תאריך: 18 בדצמבר 2001
כמה עסקנים במפלגת העבודה, השואפים מסיבות פוליטיות להפלת ממשלת האחדות, מנסים להפוך את נושא ההפרדה לעניין אידיאולוגי, אולם בפועל אין זה כך. בפועל מדובר בעצם בגדר מערכת, אשר תשמש אמצעי טכני יעיל יותר להגנה על בטחון אזרחינו. הפיכתו של נושא טכני זה לעניין אידיאולוגי עלולה רק לטרפד אותו, ובכך לפגוע במטרתו - הגברת הביטחון. גם השימוש במינוח "הפרדה" מעורר שדים, ורצוי לחדול ממנו.
אחת הדרכים הטובות ביותר לטרפד את גדר המערכת היא לקבוע את מיקומה לפי פרמטרים פוליטיים. פוליטיקאי השמאל ירצו להקים את הגדר על הקו הירוק, והימין - על קו גבול אחר שיהווה בעיניהם הגבול העתידי. דיון כזה לעולם לא יסתיים, ועדיף שלא יתחיל כלל. חשוב שגדר מערכת תוקם במקום הכי אפקטיבי מבחינה ביטחונית, ומתוך הכרה שמיקום זה אינו רלוונטי לקביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, אלא הוא מוקם כאמצעי טכני בלבד כדי לענות על הצרכים הביטחוניים שנוצרו במצב הקיים, מבלי לשנותו.
יש לקבוע כי פרמטרים ביטחוניים אלה צריכים לכלול לא רק מניעת הגעה של מחבלים מתאבדים לתל אביב, אלה גם מניעת אפשרות ירי על כבישים שנעים בהם אזרחים ישראלים, והגנה על כל גושי ההתיישבות בשני צדי הקו הירוק ועל קו התפר מכל סוג פגיעה לרבות מרגמות. גדר מערכת זו צריכה לסגור בתוכה כמות גדולה ככל האפשר של ישובים ערבים, באופן שלתושביהם יישמר חופש התנועה בינם, אך במקרי הצורך, לפי שיקול ביטחוני מקצועי טהור, ניתן גם לגזור מקטעים משטחי A, וליצור הפרדות שיאפשרו לנו לפקח על מניעת העברת אמצעי לחימה.
כדי למנוע את המהומה הפוליטית הן מבית, והן מבחינה בינלאומית, אין צורך להחליט ולבצע את הגדר כמקשה אחת. בשל הקשיים התקציביים, בלאו הכי לא ניתן לממש הכל בבת אחת. ניתן לתכנן, להחליט ולבצע בכל פעם קטע אחר על פי הצרכים הבוערים ביותר באותו רגע נתון, אך חשוב לשמור על עקרונות היסוד הנ"ל - מקסימום ביטחון במינימום פוליטיקה.

לקסיקון העימות
תאריך: 18 באוגוסט 2001 עודכן: 18 בדצמבר 2001
אחד מכלי התעמולה האפקטיביים ביותר הוא יצירת לקסיקון שיחה המשמש לקביעת עובדות. אנו שמנו לב לתופעה כשדובר על חיסולים לעומת סיקולים. ברור מאליו שכאשר הפעולה מתוארת בקביעות על ידי אמצעי התקשורת כחיסול, קשה מאוד להצדיק אותה. אולם התופעה לא החלה במונח הזה. אנו אימצנו לנו במשך הזמן מבלי משים את הלקסיקון המשרת את התעמולה הפלסטינית. נביא להלן מספר דוגמאות,  הממחישות כיצד שפת הדיבור התמימה כביכול מייצרת מודעות שגויה. אנו גם מעלים הצעות לשימוש במינוח מדויק יותר המונע את ההטעיה השקרית.

כאבי השלום = מלחמה
בתקופה האחרונה צצו שלטים המנסים לשכנע אותנו כי עדיף להיהרג כשיש שלום מאשר למות בעת מלחמה. הדיבורים הללו על "כאבי השלום" מנסים להכניס לתודעה שלנו בעקיפין את התובנה שכאילו אין סתירה בין האפשרות של "כמה קיצונים שמתנגדים לשלום" להמשיך בפיגועים, בשעה שיש "שלום". ובכן - שלא יעבדו עליכם: כשיש שלום לא נהרגים! כאבי שלום זו מלחמה. אין הבדל. מי שמפיץ את הסיסמה הנלוזה הזו, בעצם מציע שנמשיך לתת ולתת ולהיכנע לכל דרישות הפלסטינים, ולא לעמוד על כך שהם יקיימו את חלקם בהסכמים עליהם הם חתמו עמנו, לאמור הפסקת האלימות, ופרוק ארגוני הטרור מנשקם.

מלחמת הפיגועים ולא אינטיפאדת אל-אקצה
בילדותי שאלתי את הורי שאלת תם - מי קובע את השם של המלחמות? מי שמנצח בהן - הייתה התשובה. עבור הורי נקודת ההתייחסות הייתה מלחמות העולם, שבהם כמובן רק מי שנשאר בחיים בסופן זוכה ליכולת לקבוע את השם. אולם מתברר כי גם במלחמות מסוג אחר היכולת לקבוע את השם מהווה ניצחון כלשהו.
כאשר אנו משתמשים במונח אינטיפאדת אל-אקצה אנו מקבלים באופן אוטומטי את המשמעויות הגלומות במילים הללו - התקוממות עממית שמטרתה למנוע את רצוננו להשתלט על המקומות הקדושים לאיסלאם בהר הבית. כמובן שהמונח הזה הוא שיקרי לחלוטין. לא רק שאין לנו כוונת השתלטות כזו, אלא שאין מדובר כאן בהתקוממות עממית. האדישות שבה קיבל הרחוב הפלסטיני את הפעלת החוק הישראלי באוריינט האוס היא אחת ההוכחות לכך. מדובר כאן בפעילות טרוריסטית מוכוונת מראש להשגת מטרות פוליטיות. לפיכך אסור לנו להיגרר אחר המינוח השקרי שהנהיגו הפלסטינים. עלינו לקרוא לאירועי הדמים המתרחשים עלינו - מלחמת הפיגועים. זה התיאור המדויק למה שקורה.

השבת כוח ההרתעה ולא מעגל הדמים
הפלסטינים ודוברי השמאל מרבים להשתמש בביטוי - מעגל הדמים. ביטוי זה יוצר עיוות היסטורי בהתייחסות לסכסוך הנוכחי. הביטוי גם מסייע לרפות את ידיהם של הלוחמים, כאילו אין תוחלת ואין טעם לפעול נגד הטרור.
למה הדבר דומה? לבעל אלים המכה את אשתו. תוך כדי המכות שסופגת זו היא מנסה להתגונן ותוך כדי כך סופג הבעל אי אלו שריטות, בעיטה בביצים, ואולי אף איזה אגרטל בראשו. כאשר מגיעה המשטרה מצטדק הבעל ואומר - מעגל הדמים - היא הכתה אותי ואני אותה וחוזר חלילה. כאילו אין צד אשם. זה בדיוק הרושם שמנסים הפלסטינים ליצור. אך כמו במקרה של הבעל המכה, כך גם בסכסוך שלנו - יש אשם! ויש לכך חשיבות! אנו יודעים היטב מי פתח במעשי האלימות מלכתחילה למרות היכולת להשיג הישגים במשא ומתן, ומי לא נקף אצבע כדי להפסיק את האלימות למרות חודשים של הפסקת אש חד צדדית מצדנו.
באשר לתועלת של התגובות שלנו - עד כה יש להודות על האמת לא השגנו הצלחה כבירה. הסיבה לכך נובעת מהאופי המוגבל של התגובות שלנו. יהיה אשר יהיה, איש ממנהיגי הפלסטינים לא יפגע. היחידים שנפגעים עד כה הם בעיקר אנשים שממילא היו נשלחים להתאבד. הם גם יודעים שבסופו של דבר לא יפסידו אף שטח שכבר הועבר לריבונותם, כך שבשורה התחתונה הם יודעים כי אין להם מה להפסיד. רק כאשר הפעילות תגרום להם להפסדים בעלי משמעות, תיצור התגובה שלנו את כוח ההרתעה. כל המשמעות של כוח הרתעה הוא בכך שבטווח הרחוק אין צורך להשתמש בו. די בכך שהפלסטינים מודעים לאפשרות, כדי לגרום להם להימנע מהטרור.

אין כיבוש
הפלסטינים, כמו גם חלק מאנשי השמאל תולים את שורש כל הרע בכיבוש. בכך הם מנסים להפוך באופן אוטומטי לצד הצודק ללא קשר למצב העובדתי, ולכל מה שהם עוללו או עלולים לעולל. חשוב שנשוב ונדגיש בכל הזדמנות כי אין כיבוש. ראשית עובדתית - שטחי A ו-B שנמצאים בידי הראשות הפלסטינית מהווים כמעט את כל השטח המיושב על ידי אוכלוסייה פלסטינית. שנית לטעמנו, כל ארץ ישראל שייכת לנו. העובדה שכדי לחיות בשלום עם הפלסטינים אנו מוכנים לוותר על חלק מזכותנו ההיסטורית על חלקים מהארץ אינה גורעת מהטענה שלנו לבעלות עליהם כל עוד לא הושג שלום. ולסיום לטעמם של הפלסטינים, הם אינם יכולים לקרוא שטח כבוש לחלקים שכבר הבענו נכונות (בזמן ממשלת ברק), להעבירו לרשותם. לכן המאבק הוא לא נגד הכיבוש, אלא נגד הצורך להתפשר.

יש אופק מדיני
המונח "אופק מדיני" הוא המצאה של השמאל הקיצוני המנסה בשארית כוחותיו לספק תירוצים לשיתוף הפעולה של ערפאת עם הטרור. כמה פתטי... היום אף אחד כבר לא קונה תירוצים לטרור, כפי שאמר נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש - שום קיפוח או אי צדק לא יכול להצדיק טרור. ובכל זאת  - יש אופק מדיני. האופק המדיני הוא ברור, וכל מי שמוכן להביט נכוחה יוכל לראות אותו - משא ומתן שבסופו וויתורים קשים וכואבים לשני הצדדים. אולם הבעיה היא שיש מי שלא מוכן לראות אופק כזה. יש מי שלא מוכן להתפשר, ובחר במקום זאת בהפעלת טרור. אם רק אופק שבו כל התביעות הפלסטיניות נענות אחת לאחת, הוא אופק מספיק נאות כדי שהשמאל יהיה מוכן להודות בקיומו, אז יש לי בשורה רעה עבורם - אופק כזה לא יהיה לעולם.

הקצב מעזה
אחד ההישגים שניתנו לערפאת בעקבות הסכמי אוסלו הוא הלגיטימציה כמנהיג לאומי. לגיטימציה זו היא כלי חשוב במאבק ההסברתי. תועמלני הפלסטינים מתוך הבנה של הכלי הזה, מנסים כעת לעשות את ההפך - למנוע מראש ממשלתנו את הלגיטימיות הזו. למרות הרצון של חלק ממרכיבי ממשלת האחדות להמשיך להסביר לציבור מדוע הם בכל זאת מוכנים להיפגש אתו, אסור לנו להזניח את החזית הזו. יש לנצל כל במה כדי לפגוע בלגיטימציה של ערפאת , כל זמן שהוא ממשיך בדרך הטרור. כדי להביא זאת לידי ביטוי, אנו ממליצים לאמץ את הביטוי הקצב מעזה בכל התבטאות פומבית לגבי ערפאת בהקשר של פיגוע באוכלוסייה האזרחית שלנו. ביטוי קטן שווה אלף מילים.
בנוסף אנא חיתמו על העצומה לביטול פרס נובל של ערפאת.

תקשורת וערכים
תאריך: 3 באוקטובר 2001
לאחר הפיאסקו התקשורתי של הפיגוע בישוב אלי-סיני, בולט שבעתיים הטיפול מעורר הכבוד של התקשורת האמריקאית בפיגועי ה- 11 בספטמבר. מעבר לאיפוק ולדיווח הממוקד בעובדות, שלושה מרכיבים מאוד ישראליים נעדרו מהדיווח האמריקאי:
ראשית - לא הוצגו תמונות זוועה, לא חדרו לבתי החולים כדי לקבל ראיונות חושפניים. לא הייתה תחרות בין אמצעי התקשורת מי מגיע יותר נמוך.
שנית - התקשורת דחתה את כל ההערות הביקורתיות והציניות שיכלו להיות לה כלפי מנהיגי האומה למועד מאוחר יותר אם בכלל. כל הופעה של כל מנהיג אמריקאי סוקרה בכבוד ובאהדה.
שלישית - לא היה שום ניסיון להביא את עמדת "הצד השני". התקשורת האמריקאית, ובעצם העולמית, לא מנסה להיות "אובייקטיבית". יש צד אחד צודק שנפגע קשות, ויש "אנחנו" בסיקור הזה, ומכאן ואילך טענות הנגד אינן רלוונטיות.
האם זה מקרה? הכיצד נהפכה התקשורת המתקדמת ביותר בעולם לתקשורת מגויסת? האם התקשורת האמריקאית מועלת בתפקידה - כלב השמירה של הדמוקרטיה? בהחלט לא! התקשורת האמריקאית נהגה בתבונה ושיקול דעת שיכולים להוות מקור לקנאה. כדאי מאוד שהשיעור הזה יילמד בכל בתי הספר לעיתונאות בארץ.
יש ערכים יותר נעלים מאשר חופש העיתונות (קרי: הרצון למכור יותר עיתונים), וזכות הציבור לדעת (קרי: מלחמת הרייטינג). ככלל, בכך נבדלים האמריקאים מאתנו הישראלים - להם יש סולם ערכים ברור. יש ערכים, כגון חיי אדם, אהבת המולדת והאומה, החירות, הביטחון הלאומי, וכבוד האדם העומדים מעל הערכים הקודמים, ואם יש התנגשות בינם לבין כמה מהערכים האחרים, אין ספק אפילו לרגע איזה ערך קודם. כלב השמירה של הדמוקרטיה אינו כלב שוטה.

שנה למלחמת הפיגועים
 תאריך: 23 בספטמבר 2001
 המוטיבציה הפלסטינית
הסכמי אוסלו  חיסלו את חלום הימין על ארץ ישראל השלמה. מלחמת הפיגועים חיסלה את חלום השמאל על שלום בדורנו עם מדינה פלסטינית.  אולם בעוד הימין השלים במהירות עם המציאות, והתאים את  מדיניותו ודרכי פעולתו למציאות החדשה, מסרב השמאל (כלומר הפוליטיקאים של השמאל, מאחר ומרבית תומכיהם כבר לא עמם) להכיר במציאות וממשיך לפנטז.
במשך שנות דור מנסה השמאל הישראלי למצוא פתרון לסכסוך בדרך של משא ומתן עם עצמו. זה מתנהל בערך כמו לשחק שח עם עצמך. השמאל מניח הנחות לגבי העמדה הפלסטינית, וסובר בינו לבין עצמו כי ההנחות הללו הגיוניות להפליא, ואז הוא מציע הצעות פתרון, ומייד מסכים לקבל אותן בשם הפלסטינים. כך בינו לבין עצמו השמאל יודע בדיוק איך לפתור את הסכסוך כהרף עין כבר מחר בבוקר. אלא שמשום מה, בכל פעם שהתכניות הללו באות ליד מימוש מול הפלסטינים משהו משתבש. פתאום יש גם צד שני, ובניגוד ל"היגיון"  ההצעות ההגיוניות של השמאל נדחות על ידי הפלסטינים, (וכמובן הופכות מייד לנקודת המוצא עבורנו לתחילת הדיון הבא).
הביטוי הבולט ביותר של כישלון השמאל ביצירת הפתרון עם הפלסטינים הוא כישלון תהליך אוסלו בקמפ-דייויד. אולם לא רק שם ניתן למצוא את הסממנים של חוסר ההבנה. ניתן למצוא אותם גם בניסיונות החוזרים ונכשלים ליזום הפסקת אש. ניתן למצוא אותם במפגש שהיה 3 ימים בלבד לפני פרוץ מלחמת הפיגועים בביתו של אהוד ברק בכוכב יאיר. על פגישה זו נאמר על ידי דוברי השמאל כי מעולם לא הייתה התקדמות טובה יותר, ואף דיברו על כימיה בין האנשים. מה הגורם שביסוד  חוסר ההבנה הזה?
הטעות של השמאל נעוצה בהנחת יסוד שגויה. הנחת היסוד השגויה היא - המניע של הפלסטינים.
בניגוד לסברת השמאל, שאיפת הפלסטינים אינה הקמת עוד מדינה ערבית, שבה הם יוכלו לחיות בכבוד בנחת וברווחה. שאיפת הפלסטינים היא לסלק אותנו מכל המרחב הזה, או במלותיהם לסלק אותנו מן "האדמה הערבית". אם בסופו של דבר לאחר שנסולק מכל הארץ תשלוט כאן מצרים, סוריה או עיראק, תנוח דעתם. אילו שאיפתם הייתה מדינה פלסטינית, כפי שסבור השמאל, הם היו יכולים כבר לקבל אותה - אם בקמפ-דייויד, אם בהכרזה חד צדדית שהייתה מתקבלת על ידי מדינות רבות בעולם, ואם על ידי ביצוע תהליך מיטשל. אולם הם לא נוקטים באף אחד מהצעדים הללו, משום שצעדים אלה יפגעו בסופו של דבר בהשגת מטרתם האמיתית - סילוקנו. גם בועידת דרבן בדרום אפריקה סרבו הפלשתינים לשאת ולתת על הצעות פשרה, שהיו מעניקות להם הישגים מדיניים מרחיקי לכת, והתעקשו על הצעת החלטה שתפגע בלגיטימיות של מדינת ישראל. האמת היא שכל פתרון מדיני יפגע בלגיטימיות של המאבק המזוין שלהם, ולכן ימנע מהם את המשכו עד להשגת המטרה. גם כיום כאשר הראיס ערפאת מנמיך את פרופיל הטרור (כאילו הפסקת אש), הוא עושה זאת כדי לשמר את גרעין יכולת הטרור מפני הזעם האמריקאי, ולא כדי להביא להצלחת התהליך המדיני.
הרצון לסלק אותנו משותף כמעט לכל הזרמים בציבור הפלסטיני. חלקם דוגלים בכך מתוך תפיסה דתית פנאטית, חלקם מתוך תפיסה פוליטית הרואה בנו קולוניאליסטים, וחלקם מתוך רדיפת בצע ורצונם לקבל את הקרקעות והרכוש שלנו. המיעוט השקט שמוכן לחיות עמנו בשלום (בעיקר מתוך הנחה שבלתי אפשרי לסלק אותנו), הלך והתמעט מאז הקמת הרשות הפלסטינית בזכות פעולה נמרצת של מערכת החינוך של הרשות, אמצעי התקשורת שלה, כוהני הדת שלה, ודובריה הרשמיים.
האסטרטגיה הפלסטינית
משמבינים את המוטיבציה של הפלסטינים ניתן להבין את האסטרטגיה ודרכי הפעולה שלהם.
על פי התפיסה הפלסטינית, עד התחלת תהליך אוסלו, (תהליך הכולל מבחינת הפלסטינים את הפיגועים כחלק בלתי נפרד),  התרחשו שלושה תהליכים, אשר המיטו אסון על תקוותיהם של הפלסטינים, והרחיקו אותם ממטרותיהם.

1. האורבניזציה (עיור) של מרכז ישראל - מי שמסתכל בלילות מגבעות השומרון לכיוון מרכז הארץ יבחין בגוש אור גדול המכסה כמעט את כל השטח. גוש אור זה הולך וגדל בהתמדה. מניסיון של תהליכי העיור  של מטרופולין אחרים בעולם ידוע כי תהליך זה סופו לאחד את כל גושי היישובים בטווח של עשרות קילומטרים לגוש עירוני אחד. במילים אחרות - מרמת-אביב עד שכם דרך כפר סבא וקלקיליה כל הישובים יהפכו לפרברי תל-אביב, ובמוקדם או מאוחר היו נופלות כפרי בשל לידי כרישי הנדל"ן.

2. העלייה ההמונית - הפלסטינים שאבו עידוד מקצב הריבוי הטבעי הגבוה שלהם. בעיני רוחם הם ראו כיצד אנו הופכים למיעוט, והם תובעים את מימוש זכות הרוב על כל הארץ. והנה כהרף עין אנו מביאים לארץ מיליון יהודים מרוסיה, והופכים את השד הדמוגרפי  לחתלתול, וכך בהתמדה הפער בינם לבננו גדל במקום שיופחת.

3. תחושת הייאוש הפלסטינית -  ערב הסכמי אוסלו  החלה האינטיפאדה (היחידה) לדעוך. אש"פ שהיה ממוקם בתוניס החל להתפורר, כתוצאה מאיבוד התמיכה הכספית של נסיכויות המפרץ עקב הזדהותו עם סאדם חוסיין. פלסטינים רבים שיכלו להרשות לעצמם היגרו מאזור יש"ע לנסיכויות המפרץ, או לארצות המערב. פלסטינים לא מעטים החלו להתייאש מהשגת המטרות הגדולות של העם הפלסטיני, והתרבו הקולות הקוראים להשלים עם המציאות ולמצוא דרך לחיות בשלום עם ישראל.

הפלסטינים בחרו בתהליך אוסלו משום שהוא היה הדרך היחידה לעצור את שלושת התהליכים הללו. מיד עם החתימה על ההסכם יצא אש"פ מבידודו, והחל מקבל הזרמת כספים. בחסות ההסכם אש"פ הביא ליש"ע אלפי לוחמים חמושים, שהזרימו דם רענן למאבק ההולך ותש. הנאומים במתלהמים של הראיס ערפאת ושחרור המטיפים המוסלמים מהצנזורה הישראלית אפשרה להם להלהיב את הציבור, להסיתו ואף לשטוף את המוח לקאדר של מתאבדים. כך נעצר התהליך השלישי.
לצורך עצירת שני התהליכים הראשונים היה צורך בהוספת מרכיב הטרור לתהליך. מכאן חשוב להבין כי מבחינת הפלסטינים רמה כזו או אחרת של טרור המותאם לאפשרות ולנסיבות המקומיות והבין לאומיות, היא חלק בלתי נפרד של תהליך אוסלו. הרשות הפלסטינית מעולם לא ראתה בהסכמי אוסלו מתווה לשלום שיש ללכת לפיו כדי להשיג שלום. היא רק הפיקה מהם את התועלת, ומרגע שהושגה התועלת - כל השאר הופר. מסיבה זו הרשות מעולם לא קיימה את ההסכמים המחייבים אותה לפרק את הארגונים הקיצוניים מנשקם, ולא הסתפקה בכמויות וסוגי הנשק שהותרו לה לשימוש על פי הסכמים אלה.
מסקנות ולקחים
המסקנה העיקרית היא שאי אפשר להתעלם מהמציאות. לא ניתן כיום למצוא דרך קצרה לשלום  עם הפלסטינים, ויש להכיר במציאות המרה הזו. במקום זאת יש לפעול לחידוש שלושת התהליכים שהתקיימו לפני תהליך אוסלו. תהליכים אלה הם היחידים שיכולים להביא את הפלסטינים בטווח הרחוק מאוד להכרה בכך שיש לחיות בשלום עם ישראל. במיוחד יש לחדש את התהליך השלישי, כלומר להחזיר את כל הארגונים הפלסטינים לרבות אש"פ לבידוד מדיני, כלכלי, ומבצעי. הבידוד צריך להתבצע הן על ידי מדינות המערב, והן מדינות ערב. המלחמה הכוללת נגד הטרור עליה הכריז הנשיא בוש היא הזדמנות טובה לכך, במידה ונכלכל את צעדינו בתבונה.
אסור לחזור על שגיאות העבר. חייבים להפסיק להעניק לטרור הישגים. אסור להגיע אתו להסכמים, שבאמצעותם הוא מקבל מאתנו הכרה בינלאומית והקלות בצעדים הצבאיים, כשמייד לאחר קבלת ההישגים הוא מפר את כל הבטחותיו. כל הקשת הפוליטית חייבת להתאחד מאחרי דרך פעולה זו ללא פקפוק.
 

אין חצי טרוריסט
תאריך: 14 בספטמבר 2001 סיפא: 19 ספטמבר 2001
המחדל הגדול ביותר במה שהתרחש באירוע הטרור במגדלי התאומים הוא העובדה שארגוני טרור (ככל הנראה יותר מארגון אחד, ואולי אף מדינה/נות) ביצעו פעולות הכנה לאירוע בהשתתפות עשרות אנשים ברחבי העולם, ובפרט בארה"ב, ואף ארגון ביון במערב לא עלה על אף רמז לכך. הסיבה למחדל אינה חוסר יכולת טכנית, ולא טעות אנוש של כמה אנשים בודדים. הסיבה למחדל, כמו בכל מחדל גדול נובעת מהקונספציה - הנחת יסוד שגויה. ביסוד התפיסה השגויה הזו עמדה ההנחה שיש חצי טרוריסט - יש טרוריסטים שיש להם סיבות מוצדקות, יש טרוריסטים שהם רעים רק במזרח התיכון, יש כאלה שרק אוספים קצת כסף בשביל איזה ארגון בלבנון או בסעודיה, לא נורא. התפיסה הזו הניחה שיש טרוריסטים נסבלים, שיש טרוריסטים "טובים", ויש טרוריסטים "רעים", ויש לטפל רק בטרוריסטים הרעים. בחסות ההנחה הזו יכלו עשרות אנשים להתאמן, להעביר מסרים, להטיף ולשטוף את המוח לחבריהם, ולהעביר כספים, מבלי שאיש בשירותי הביון המערביים העלה על דעתו כי יש להלחם בהם.
בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים חדרה למודעות העולמית התובנה כי הטרור מסוכן לכל אדם בעולם החופשי. לפני שישכח הלקח הזה חשוב שהתובנה תהיה חדה וברורה - אין טרוריסט טוב, ואין חצי טרוריסט. טרוריסט הוא טרוריסט הוא טרוריסט.
גם כל מי שרוממות השלום בגרונו, אך בו בזמן אנשיו יורים על אזרחים הנעים בכבישים, הוא טרוריסט.
גם כל מי שמגנה פגיעה בחפים מפשע, ובו בזמן אינו פועל בתקיפות נגד מחנות אימונים של טרוריסטים הפועלים בשטחים הנמצאים בשליטתו, הוא טרוריסט.
גם כל מי שמתהדר בפרס נובל לשלום, ובו בזמן אמצעי התקשורת שלו ומערכת החינוך שלו מחנכים ילדים לשנאה, ולרצח של בני עם אחר, ובמסגדים שלו מטיפים לאנשים להיות שאהידים, הוא טרוריסט.
ובאשר ליאסר ערפאת - הוא אינו סתם טרוריסט - הוא אבי הטרור המודרני!
אין שום סוג של פעילות טרור בעולם שלא נהגתה תחילה בבית מדרשו.
וגם שגריר אוויל אשר מפלה בין דם לדם - בין קורבנות השווא במגדלי התאומים, לבין הילדים שנטבחו בדולפינריום, המשפחות במסעדת סבארו, וכן הלאה - הוא משתף פעולה עם הטרור.
כל אדם בעולם חייב לנער את חוצנו מכל סוגי הטרור. גם ממשלת ישראל צריכה ביום הזה להכות על חטא ולהכריז בריש גליי, כי כל הפגישות וההסכמים עם ראשי ארגוני הטרור בטעות יסודם. למצער יש לפחות לבטל את הפגישה הצפויה של פרס עם ערפאת, ולפחות עד שתסתיים החקירה למציאת האשמים והמעורבים באותו פיגוע, ויוכח מעל לכל ספק כי לערפאת ולזרועות הטרור הרבות שלו אין כל תרומה לפיגוע זה.
אם הסלחנות והחפיפניקיות שאפיינה את ההתייחסות לטרור עד ה- 11 בספטמבר תימשך - הלקח לא נלמד, וכידוע מי שלא לומד מההיסטוריה מקבל שיעור נוסף.
סיפא: אנשי השמאל בשמעם שמשווים את ערפאת לבין-לאדן, הזדעקו להגן עליו. (בעצם הם מנסים להגן על עצמם מפני הצורך להודות בטעות). הם טוענים כי אין להשוות את ערפאת לבין-לאדן, משום שערפאת אמנם לפעמים "טועה" (אפילו אנשי השמאל לא יכולים להצדיק רצח אזרחים), אך בדרך כלל הוא תומך במטרות קדושות, ולפעמים הוא אף פועל בצורה צודקת.
לפי הגיון משפטי עקום זה, ניתן לשחרר את כל הרוצחים מבתי הכלא. כי הרי הם רק לפעמים מבצעים מעשי רצח. בדרך כלל הם אנשים מן הישוב, שנותנים לחיות, ולפעמים אפילו תורמים לחברה בצורה חיובית. שלא יהיה לאיש ספק - גם בין-לאדן פועל לפעמים למען מטרות צודקות (לפחות לפי השקפתו). גם לו יש דרישות פוליטיות מוגדרות. קרוב לוודאי שהוא מעביר לפעמים מזון לרעבים, או תרומה לבתי חולים. יתכן שבעייני ערבים לא מעטים הוא נחשב אפילו למעיין רובין הוד מוסלמי.
לכן חשוב שנזכיר לעצמנו כלל פשוט מאוד: כל מי שרצח, גם אם הוא עשה זאת רק לפעמים, הוא רוצח. אין חצי רוצח. וכל מי שביצע מעשי טרור הוא טרוריסט. אין חצי טרוריסט.
האמונה השוטה של השמאל בצדקת מטרתו של ערפאת מזכירה את אמונתו העיוורת של אותו מחנה ב"צדיק" אחר - סטאלין, שאותו מחנה כינה "שמש העמים". גם אז היה להם צידוק לכך שלפעמים סטאלין היה רוצח. "כשחוטבים עצים עפים שבבים" כך הם הצדיקו את הרציחות שבוצעו אז... והיום - זמנים חדשים, טעויות ישנות.

מדוע ההסברה הישראלית רופסת?
תאריך: 20 באוקטובר 2000
כרגיל מתאפיינת מערכת ההסברה הישראלית בחולשה, חוסר מקצועיות, ובלבול. בעוד הפלסטינים היו מוכנים, ושיגרו לכל הדיונים דוברי אנגלית רהוטה בעלי הופעה מערבית, שבאמתחתם מסר ברור, וצרור שקרים, שאותם הם חזרו ושיננו מבלי למצמץ בעיניים. הופיעו מטעמנו מסבירים עילגים, מבולבלים, נבוכים נוכח מבול השקרים עמם היו צריכים להתמודד, ובלי מסר ברור.
בנוסף לסיבות הרגילות הגורמות לחולשת ההסברה שלנו, התווסף הפעם גורם נוסף -- במשך כל שנות תהליך אוסלו, היו כל אותם דוברים עסוקים בהסברת המעלות של התהליך לאזרחי ישראל. לצורך הסברה זו התרגלו המסבירים להתעלם מהעובדות. הם התעלמו מכך שבכל אותם שנים התנהלה באוטונומיה מערכת הסתה פרועה נגד ישראל, הציונות, והיהודים. יום יום שטפו לכל הפלסטינים מקטון ועד גדול את הראש במסגדים, בבתי הספר, בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, שיש להרוג את היהודים. המסבירים שלנו התעלמו, וקיוו לטוב. כל המנהיגים הפלסטינים ובראשם ערפאת שבו והצהירו כל העת שיש להתכונן לג'יהאד. המסבירים שלנו סיפקו פירושי רש"י, והמשיכו להאמין. בכל רחבי האוטונומיה הוקמו ואומנו ארגוני טרור מסוגים שונים לאור היום תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו. המסבירים שלנו לא ראו, לא שמעו, וקראו לאיפוק. לא היה סעיף אחד בהסכמי אוסלו שלא הופר על ידי הפלסטינים. המסבירים שלנו הזו, ודיברו על מזרח תיכון חדש.
כעת משהתפוצץ להם העיוורון שלהם בפרצוף, הם עדיין מתקשים לראות. הם מתקשים התייחס לעובדות שהם כל כך רגילים להתעלם מהן. הם מתקשים לשנות את סגנון הבון-טון שסיגלו לעצמם עד כה בכל מה שקשור בהתייחסות לפלסטינים. אחדים מהם אף ממשיכים להתבטא כך במתכוון, כדי לא להכעיס את הפלסטינים, מתוך אשליה שכך ניתן יהיה לחזור עמם לתהליך אוסלו.
אם לא נדע להביט במציאות בפיקחון, ולראות את כל כיעורה, כיצד נוכל לחשוף אותה לאחרים?
הניסיון הנואל של אמצעי התקשורת שלנו לשמור על דיאלוג פתוח עם צוררנו גם בשעת חירום זו, אף מסייע לתעמולה השקרית שלהם. מידי יום מתראיינים כמה מהתועמלנים הפלסטינים באמצעי התקשורת שלנו. התועמלנים חוזרים על השקרים שלהם. משננים את המסרים שלהם. המראיינים מציגים אי אילו שאלות. לפעמים אף מעיזים להתווכח או לחלוק, אך תמיד מסיימים את הדיון בסבר פנים יפות. איש אינו טורח להסביר למאזינים בתום הראיון כי העובדות כביכול שהוצגו על ידי המרואיין אינם אמת. לעולם לא נקטע הדיון באמצע אף כשמידת התעמולה חורגת ממידת הסבירות, או הטעם הטוב. באוזני הכתבים הזרים השומעים את התעמולה הפלסטינית באמצעי התקשורת הישראלים מהווים שידורים אלו הוכחה ללגיטימיות של הטענות הפלסטיניות.
לכן הגיע הזמן שנתעשת, נכיר בחומרת העובדות, נציג בראש וראשונה לעצמנו את התמונה האמיתית, גם אם לא נעים לראות אותה. נכון -- הפלסטינים לא יוכלו להביס אותנו בקרב, אך במלחמה מאוד מוגבלת שתימשך שנים על גבי שנים, הם יוכלו לשבור את רוחנו. הם גם שואפים בשלב זה לגייס מאחוריהם את כל העולם המוסלמי על צבאותיו. כדי למנוע את כל התרחישים הללו עלינו להסיר את כל הכפפות, ולחדש את כוח ההרתעה שלנו. במקביל עלינו לגייס את כל יכולת ההסברה של העם היהודי בכל דרך, ולנהל גם מצדנו לוחמה תועמלנית. גם לתקשורת שלנו מותר להיות מגויסת. ובינינו -- גם לנו מותר להציג את העובדות בצורה חד צדדית - לטובתנו.

דף למסביר
תאריך: 23 באוקטובר 2000
המענה לתעמולה הפלסטינית:
חשוב להדגיש בכל הזדמנות את צערנו הרב על הקורבנות המיותרים הנפגעים בשני הצדדים. צערנו רב במיוחד משום שהם מיותרים, כי הרי לא הייתה בעיה לסיים את המשא ומתן וליישב את הסכסוך בדרך של שלום.
הפלסטינים טוענים, כי להם מותר לפעול באלימות משום שהם לוחמים נגד כיבוש. טענה זו יכלה להיות נכונה אלמלא התנהל משא ומתן, בו כבר הודענו על נכונותנו למסור להם את רובו של השטח שהם טוענים ככבוש. ובמיוחד לאחר שנחתמו הסכמים בהם התחייבו למנוע אלימות. מרגע שהמשא ומתן מגיע לשלב כזה האלימות אינה לגיטימית. זו בריונות המכוונת להשיג הישגים מדיניים בכוח הזרוע, במקום להסתמך על משא ומתן.
חשוב להבין כי יש לנו טענות טריטוריאליות לגיטימיות ביהודה שומרון וחבל עזה. מאז מלחמת העולם הראשונה לא היה השטח נתון בידי אף ריבון קבוע מוכר, ולכן אין לאף צד זכות לטעון להחזרת שטח כבוש. ההצהרות הערביות כי ההסדר צריך להיות מבוסס על צדק, תוך רמיזה לנושא הזה אין להן על מה לסמוך.
כך גם ההתייחסות להחלטות האו"ם 242 ו- 338 מהווה הטעייה. מעבר לכך שיש בהן רק אזכור כללי של החזרת שטחים, מבלי להתייחס להיקף. יש בהן בפירוש התעלמות מקיומה של ישות פלסטינית.
ההתייחסות של הפלסטינים להחלטת החלוקה מ- 1947 מעידה כי אין פניהם לשלום עם ישראל, וכי גם אם נחזור לגבולות 4 ביוני 67 לא צפוי לנו שקט מהם. ראוי לציין כי להחלטה החלוקה לא ניתן תוקף מחייב, משום שמדינות ערב לא קיבלו אותה.
ההתנהגות של הפלסטינים בקבר יוסף ובבית הכנסת העתיק ביריחו מעידה כי לא ניתן להפקיד בידם אתרים קדושים לדתות אחרות. הם כבר הוכיחו את כוונתם לפגוע בממצאים ארכיאולוגים חשובים בשטח הר הבית. לכן חשוב שירושלים כולה תישאר בריבונות ישראלית. לפחות מסוף המאה ה-19 יש בירושלים רוב יהודי (על פי מפקד שנעשה על ידי השלטון העותומני). שאיפת הפלסטינים לכונן בה את בירתם אינה צודקת, ומצביעה על רצונם לפגוע ולהשפיל את היהודים שנואי נפשם.
ועוד התייחסות לטענות השמאל:
אכן הטיול להר עייבל היה מעשה של אווילות, ונטילת סיכון מיותר. אך לראות בו פרובוקציה, דומה להטלת האשמה באונס על קורבן האונס רק משום שהלכה בחצאית מיני לפגישה עם גבר. שום טענה לא יכולה להצדיק ירי על ילדים נשים וזקנים. במיוחד כאשר הירי נמשך שעות רבות, ואף אחד בצד הפלסטיני לא ניסה לגרום להפסקתו. המשטרה הפלסטינית קיבלה נשק כדי שתשליט את החוק בצד הפלסטיני, ולא כדי לירות עלינו. האנשים שירו הונעו על ידי שנאה פנאטית לכל מה שיהודי. אין שום הסבר אחר.

האם לנצח תאכל חרב?
תאריך: 15 באוקטובר 2000
אחת השאלות שכולנו מרבים לשאול את עצמנו בתקופה האחרונה היא -- האם נגזר עלינו לחיות לנצח במצב מלחמה עם הפלסטינים. רבים מתעלמים מכל העובדות ופוסקים באופטימיות כי נגזר עלינו לחיות ביחד באזור הזה.
ובכן, כדאי לשים לב למספר עובדות:
» ראשית, אין שום ציווי מאללה שעלינו לחיות כאן ביחד.
הפלסטינים מוכנים בכל רגע לבצע בכולנו את מה שביצעו בשני חיילי המילואים האומללים במשטרת רמאללה, וכך לחסוך מעצמם את הטרחה לחיות ביחד באזור.
» שנית, חלק לא מבוטל של המלחמות בעולם הסתיים בדרך של הכרעה, או על ידי הסכם כניעה ללא תנאי. הבולטת בהם היא מלחמת העולם השניה. מקרה ידוע נוסף הוא מלחמת וייטנאם (להבדיל) שהסתיימה לאחר הסכם כניעה של האמריקנים שבעקבותיו נכבשה דרום וייטנאם על ידי הוייטקונג. צורת סיום כזו כרוכה בסבל רב לכל הצדדים, ורצוי מאוד להימנע ממנה אם ניתן. אך בפירוש -- לא תמיד זה אפשרי.
» שלישית, ניתן לשים קץ לסכסוך מיידית -- פשוט להיכנע ולקבל את כל התנאים שדורשים הפלסטינים. מישהו מאתנו רוצה לחיות תחת שליטה פלסטינית, או בטווח יריות רובה מהמסגדים שלהם?
רבים מתקשים היום להבין את ערפאת. חלק מהסיבה הוא, שלמען האמת, הם כנראה מעולם לא הבינו אותו. רק היה להם נוח לתת לו פרשנות המתאימה למשאלות ליבם. חלק אחר של הסיבה הוא הלקח שערפאת הפיק מהתקפלותנו בדרום לבנון -- ניתן לגרום לנו להיכנע ללא תנאי וללא הסכם. לכך בדיוק הוא מנסה לחתור.
אם הייתה לו בעבר איזו סיבה להיכנס עמנו למשא ומתן, ולהעדיף את דרך השלום, הייתה זו ההכרה שאין לו אלטרנטיבה, ובכל דרך אחרת יבוא סופו. היום המצב שונה -- יש לו אלטרנטיבה שלהערכתו תיתן לו יותר, ולו גם במחיר סבל וקורבנות נוראיים. הוא מוכן לשלם כל מחיר בחיי אדם, מאחר ועל פי תרבותו לחיי אדם ערך נמוך בהרבה לעומת הכבוד הלאומי והאישי.
אם כך, מה נותר לנו לעשות? הרי כוונתנו טובה, ואנו באמת ובתמים מוכנים לקחת את כל הסיכונים מתוך שאיפה לחיות בשלום לצד אויבנו.
התשובה נמצאת בדברים שכתב ניקולו מקיאבלי - גדול הוגי הדעות המדיניים בכל הזמנים, שחי בין השנים 1469-1527:
"לעיתים קרובות רואים בעליל, שהענווה לא זו בלבד שאינה מועילה אלא שמזיקה, וביותר כשנוהגים ענווה באנשים יהירים ואלימים, הרוחשים לך שנאה מחמת הקנאה או מסיבה אחרת."
"כשאתה מוציא קניין מרשותך לטובת אחר מחמת היראה מפניו, אתה עושה כן כדי להינצל מן המלחמה, אבל על פי רוב אינך ניצל ממנה, כי האויב שוויתרת לטובתו מחמת הפחד הגלוי, לא יסתפק בדבר אחד בלבד, אלא ירצה להוציא מרשותך גם קניינים אחרים, ושנאתו תבער בו עוד יותר משום שיזלזל בך. ומצד אחר תמצא, שאנשי חסדך, שוחרי שלומך ומגיניך נעשו צוננים יותר, שכן תיראה בעיניהם חלש או פחדן. לא כן הדבר כשתקום מיד, משתעמוד על כוונת אויבך, ותזיין את כוחותיך ולא תתמהמה, ואפילו כוחותיך חלשים משלו, יתחיל לכבדך."
או במילים אחרות: הרוצה בשלום היכון למלחמה. רק אם יידעו אויבנו כי אנו נחושים בדעתנו להילחם בכוח רב ללא מורך לב, וללא לאות, יהיו נכונים להגיע עמנו לשלום בתנאים הוגנים.

מלחמה!
שיברו של החלום
תאריך: 8 באוקטובר 2000
מרבית הציבור התבונן במשא ומתן עם הפלסטינים בתקווה. אפילו מתנגדיו קיוו כל הזמן בסתר ליבם כי הם טועים, והנה הסכמי אוסלו יוליכו אותנו לקץ הסכסוך המזרח תיכוני. אולם היום המצב הוא כה חמור שאין עוד ספק שלא כך הוא. יש אמנם עדין אנשי שמאל קיצוניים שלא נותנים לעובדות להפריע להם לחלום, אך העובדות מצביעות על כשלון מוחלט של תהליך אוסלו.
תהליך אוסלו נכשל בעיקר משום שהוא השיג את ההפך ממטרותיו. המטרה העיקרית של התהליך הייתה ליצור רגיעה ביחסים בין העמים, אשר תאפשר תהליך של התקרבות, בניית אמון, ובכך תאפשר את ההגעה להסכם הקבע. כיום ברור כי התוצאה היא הפוכה לחלוטין. רמת האלימות ורמת המתיחות בין העמים הגיעה לרמה חסרת תקדים. נקודות החיכוך רק גברו, ומידת חוסר האמון ואי ההבנה רק העמיקו.
תהליך אוסלו נכשל משום שהוא היה מבוסס על הנחות יסוד שגויות, והן שניתן להתקדם באופן הדרגתי על ידי כך שקודם נסכם את הנקודות הקלות לגישור. כל שחקן קלפים מתחיל יודע להסביר מדוע זו אסטרטגיה שגויה: כל שחקן חייב לשמור את הקלפים החזקים ביותר שלו לשלב המכריע של המשחק, ולהשתמש בהם רק כנגד הקלפים החזקים ביותר של יריבו. בתהליך אוסלו אנו נפטרנו עד עתה מכל הקלפים החזקים שלנו, ועשינו כבר את כל הויתורים הכואבים האפשריים, כשהפלסטינים לא עשו עד כה שימוש באף קלף. הצד השני שומר את שני הקלפים החזקים ביותר שלו - ירושלים וזכות השיבה, ואינו מוכן "להוריד" אותם עדיין.
השגיאה הנוספת שנעשתה במהלך התהליך הייתה היציאה מלבנון באופן חד צדדי. יציאה זו לימדה את הפלסטינים מה היא נקודת התורפה שלנו, והעלתה את הרף לגבי הציפיות שלהם לויתורים מצדנו. כיום ערפאת מנסה לחזור על ההישג של החיזבאללה. על ידי האלימות בשטח הוא מנסה לגרום לנו לצאת משטחים נרחבים ללא הסכם, כלומר מבלי שהוא יצטרך לתת תמורה, ואז הוא יוכל לדרוש ויתורים נוספים תמורת הסכם כל שהוא. בפועל אין לו כל רצון שיהיה זה הסכם קבע. הוא יהיה תמיד מעוניין בהסכם ביניים רק תמורת הפסקת אלימות. רק כדי שבהזדמנות הקרובה הוא יוכל להפר אותו ולקבל עוד הסכם ביניים. ערפאת והפלסטינים אינם מוכנים לוותר על אף אחד מהחלומות שלהם, ואלו אינם מסתיימים בקו הירוק.
היציאה החד צדדית שלנו מקבר יוסף, והדיבורים הפומביים על פינוי צומת נצרים, רק חיזקו אצלם את התחושה כי תקדים החיזבאללה נמצא בהישג ידם. כעת יקשה עלינו לשכנע אותם בכוח עמידתנו. היה עלינו להבין מראש כי אין הקומץ משביע את הארי.
היום אף להסכם ביניים לרגיעה זמנית אין תקווה. לרגע היה איזה שהוא ניצוץ קטן של תקווה שהבליח בחשכת הלילה בפריז, אולם בהמה צרפתית גסה רמסה אותו. מכך האמריקנים בודאי למדו את הלקח, כי מי שנכנס למיטה עם זונה, שלא יתפלא אם הוא חוטף מחלת מין. מלכתחילה הדרישה של ערפאת לועדת חקירה בינלאומית לא נועדה להגיע לחקר האמת, (שאליה ניתן להגיע גם עם ועדת בדיקה אמריקנית,) אלא לפגיעה בסוברניות של ישראל כמדינה. העמידה של נשיא צרפת בראש הדורשים זאת שמה אותו ברשימה השחורה של דורשי רעתנו.
כשהסכם אוסלו הלך והתגבש אמר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בכמה הזדמנויות כי הסכם זה הוא בבחינת ניסוי, וכי אם ייכשל בכוחו של צה"ל להחזיר את המצב לקדמותו. אנו תקווה כי דברים אלו לא נאמרו בעלמא, וכי קיימת אי שם במגירות תכנית המגירה שהוא הכין לשם כך.
אולם כעת אל לנו להתרפק על החלומות. המשגה הגדול ביותר שעשינו כשפרצה האינתיפאדה היה חוסר יכולתנו להבין שמדובר בשינוי מוחלט במצב, ולא בדרגת חומרה נוספת של המצב הקים. זו השגיאה שעלינו להימנע מלעשות כיום. המצב שאנו נמצאים בו שונה בתכלית מכל מצב שהיינו בו עד היום בעימות עם הפלסטינים. אנו היום במלחמה כוללת! זו מלחמה, משום שהיא נראית כמו מלחמה, היא נשמעת כמו מלחמה, ויש לה קורבנות כמו למלחמה. ותסלחו על ההזדקקות לביטוי צרפתי -- במלחמה כמו במלחמה. כל הדיבורים על מצב לחימה מוגבל רק משרתים את מי שמעוניין בהחלשת כוחנו, ופגיעה ברוח הלחימה שלנו. הממשלה חייבת לתת לצבא הוראה חד משמעית ובלתי מסויגת: לנצח במלחמה! כל המהלכים הצבאיים מעתה והלאה חייבים להיות מונחים אך ורק על ידי שיקולים מקצועיים, ללא כל סייג פוליטי. ובאשר לאמצעי התקשורת -- בהם יש לטפל על פי השיטות שנלמדו ויושמו בהצלחה על ידי הבריטים בפוקלנד, ועל ידי האמריקנים במלחמת המפרץ, פנמה, יוגוסלביה ועוד.

 

קישורים מומלצים